מאגר סיפורי מורשת

שלום שמי אילנה

ב- 12 בנובמבר 2017, יצאתי בטיול מאורגן להודו באזור שנקרא חבל רג'יסטן נחתנו בעיר בומביי ואיך שיצאנו משדה התעופה הבנתי שאני הגעתי לעולם שונה ממה שאני מכירה מזג האוויר היה נוראי ערפל סמיך כיסה את העיר בומביי וירד גשם בוצי גם ריחות לא נעימים באו לאפי בנסיעתנו בתוך העיר התגלו לעני מראות קשים של שכונות עוני בתים מפחונים צפופים ולכלוך וזוהמה שאי אפשר לתאר כיצד אנשים חיים במקום כזה? באותו רגע ליבי התמלא בחמלה והתחלתי לחשוב איך אנשים אלו משלימים עם גורלם? ואינם יוצאים לרחובות מפגינים ומבקשים זכויות מינימליות כדי לחיות בצורה אנושית יותר כמו בכל מדינה מתוקנת. אלא שבהודו הדברים שונים מכיוון שזוהי ארץ גדולה מאוד עם אוכלוסיה רבה. המדינה אשר הייתה תחת שלטון בריטי הרבה שנים וקיבלה עצמאות רק בשנת 1948, אינה יכולה לטפל בכל ענייני המדינה.

ולכן ישנם מיליוני אנשים שנקראים שקופים אנשים אלה אינם אפילו רשומים במרשם התושבים.

ישנו מושג בהודו שנקרא "העין השלישית" = אחת משבע הצ'קרות באמונה ההודית שאומרת הסתכלות על העולם ב"עין שלישית" שמסבירה שהעולם הרוחני חשוב יותר מהעולם החומרי ולכן אנשים משלימים עם החיים הפשוטים ואפילו הבלתי נסבלים ומרגישים אפילו עילוי רוחני ואמונה חזקה.

לעומת זאת ישנם מקומות מאוד יפים ארמונות מפוארים ועתיקים אחד מהם הטאג' מאהל שהוא אחד מפלאי תבל.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.