מאגר סיפורי מורשת

ילדות ובגרות

אני יובל גוטמן, נולדתי בקיבוץ אלונים בבית חולים העמק בעפולה ב 12.03.1942 כאשר הייתי בן חצי שנה. עברנו למושב כפר ורבורג יחד עם אחי אברהם שהיה בן 3.

כאשר הייתי בן 6 הוכרזה מדינת ישראל ופרצה מלחמת השחרור, בשלב מסוים היה חשש שהצבא המצרי יגיע לאשדוד שקרובה לכפר ורבורג והוחלט לפנות את הילדים והאמהות מהמושב. אותנו פינו לתל אביב ושם התגוררנו כחצי שנה אצל סבתא. החלטת הפינוי הייתה נכונה ובאמת הכפר הופצץ מספר פעמים וגם ביתנו נפגע בצורה קלה.

 בגיל 12 לקראת כיתה ז' עברנו לקיבוץ נען והצטרפנו ל-2 אחים של אבא שלי. הקליטה שלי בנען הייתה בהתחלה די קשה, הייתי צריך להתרגל לגור בבית ילדים, עם 3 ילדים בחדר. לחדר של ההורים הייתי הולך רק ל-3 שעות אחה"צ ובערב חוזרים לישון בבית הילדים שבו גם למדנו ואכלנו עד כיתה י"ב. את נאוה (אשתי לעתיד) הכרתי בכיתה ח' כשהגיעה לנען יחד עם אחיה אדי. עד כיתה י"ב למדנו באותה כיתה והפכנו לחברים. בסוף כיתה י"ב התקבלתי לחברות בקיבוץ והתגייסתי לחיל השיריון ,לאחר טירונות ולימוד מקצועות הטנק קיבלנו את הטנק הכי חדיש באותה תקופה שנקרא סנטוריון. אני שובצתי כנהג טנק. לאחר מכן עברתי קורס מפקדי טנק ובתפקיד שימשתי במילואים. לאחר הצבא בשנת 1963 התחתנו, אני עבדתי בענף גידולי שדה בעיקר בגידול כותנה.

מלחמת ששת הימים

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים שנקראה כך משום שישראל כבשה את סיני, רמת הגולן הגדה המערבית של הירדן, בתוכה ירושלים, ב-6 ימים. קראו לנו למלחמה על ידי סיסמאות שהושמעו ברדיו ואז הגיע אוטובוס ולקח אותנו למחנה פלוגות ליד קריית גת. עלינו עם טנקים על מובילי טנקים והגענו לאזור שדה בוקר, שם הכנו וטיפלנו בטנקים שבועיים אני תפקדתי כמפקד טנק, לאחר שבועיים בשעה 0800 נשמעה קריאה בקשר "סדין אדום" (סיסמא לתחילת המלחמה). נכנסנו לסיני מ-"נחל לבן" והתקדמנו לכיוון תעלת סואץ תוך כדי לחימה בצבא המצרי שנסוג. הגענו לאחר 4 ימים לתעלת סואץ ,מראה נפלא של התעלה והצד המערבי שכולו עצי תמר וירוק בניגוד למדבר שממנו הגענו. אמנם הגענו לתעלה תוך 4 ימים אבל זה לא הייתה חוויה קלה. היו קרבות עם חיילי צבא מיצרים והמראות היו קשים כמו לראות טנקים ומכוניות עולות באש, חיילים מצרים נפגעים ובורחים פצועים לכיוון התעלה. נתנו להם אפשרות להמשיך לכיוון התעלה מבלי לפגוע בהם.

לאחר 4 ימים ליד תעלת סואץ חזרנו למחנה פלוגות ושוחררנו הביתה לאחר חודש מהיום שגויסנו, השמחה הייתה גדולה להיפגש עם נאוה אשתי ואיריס שהייתה בת שנתיים. למדתי מכונאות ועבדתי במוסך נען כ-30 שנה כמכונאי ומנהל מוסך.

מלחמת יום כיפור

בשנת 1973 שוב נקראתי למלחמה שפרצה ביום כיפור בהפתעה מוחלטת. בשעות אחר הצהריים הגיע אוטובוס שלקח אותנו למחנה עופר בירושלים. קיבלנו טנקים ולאחר התארגנות מהירה התחלנו בנסיעה על הכביש דרך בקעת הירדן עד צומת צמח, שלשם הגענו בשעות הצהריים לאחר שנסענו כל הלילה. חלק גדול מהטנקים נתקעו בדרך בכל מיני תקלות (טנקים לא בנויים לנסיעה על כביש בדומה לרכב). בצמח מילאנו בנזין מתחנת הדלק האזרחית וחיכינו להגעת משאיות תחמושת למילוי בטנקים. המשכנו בנסיעה ועלינו לרמת הגולן. מצומת עין גב הגענו לאזור רמת מגשימים ושם נתקלנו בכוחות שריון סורים. היו קרבות קשים מאד ליחידה שלנו והיו מספר הרוגים ופצועים. אני נפצעתי מרסיס של פגז בראש, פציעה קלה, פינו אותי לצפת לטיפול קצר ושוחררתי הביתה. הייתה פגישה מאד מרגשת עם נאוה אשתי, שלשת הבנות והורי. קשה היה לשמוע שנהרגו 6 חברים מנען. למחרת חזרתי לרמת הגולן.

המלחמה נמשכה עד הפסקת האש ב-22.10.73. המצב היה שצה"ל כבש חזרה את כל הגולן, לצערנו הרב עם הרבה מאד הרוגים ופצועים. ירדנו עם הטנקים לסיני שנכבשה מידי הצבא המצרי. נשארנו בסיני כ-4 חדשים מול האגם המר הנמצא בדרום תעלת סואץ. תפקידנו היה לשמור ולפקוח עיניים שהשקט נשמר והמצרים מכבדים את הפסקת האש.

ערב חנוכה

הגיע חג החנוכה והוחלט שחייבים להדליק חנוכייה. לקחנו אריזות של 9 פגזים (לאריזות קוראים זבילים) שמנו על הגבעה הכי גבוהה ובערב חנוכה הדלקנו את החנוכייה שראו אותה בכל הסביבה ונראתה גם במצריים. לאחר כ-5 חדשים שוחררתי הביתה למשפחה האוהבת שלי.

וכיום…

אני גר בקיבוץ נען עם נאוה אשתי, יש לנו ארבע בנות ו-16 נכדים. משפחה גדולה ואוהבת.