כוכה בוקובזה לבית אוזן, סבתי מצד אמי, פיה זיתון, נולדה בשנת 1894 בקירוב בעיר מוקנין שבתוניסיה, עיר קטנה ליד העיר סוס.  עם נישואיה לבבח בוקובזה עברו להתגורר בעיר סוס. בצעירותה בעיר מוקנין לא אפשרו לבנות ללמוד קרוא וכתוב בבית ספר, אולם סבתי רצתה ללמוד קרוא וכתוב כמו שני אחיה, מואיז וג'וזף אוזן. משפחתה – שהייתה אמידה ומשכילה – אפשרה לה ללמוד בבית. לימים מואיז אוזן היה עיתונאי שכתב בעיתון בשפה יהודית ערבית כלומר באותיות עבריות. כוכה ובעלה היו חסידים נלהבים של רבי יוסף אלמערבי. הם נהגו לנסוע עם ילדיהם לזיירה (הילולה) באלחמה. היו לה סיפורים רבים על ניסים שזכתה בהם ועל משאלות שהופנו לצדיק ומולאו. חלק מהסיפורים העלתה בשירה. בסביבות השנים 1935-1933 כתבה פיוט בשבחו של רבי יוסף אלמערבי. את הפיוט כתבה באותיות עבריות אך בשפה יהודית טוניסאית והוציאה אותה בחוברת בת 20 עמודים. השירה כוללת חמישים מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת, בחריזה של אאאב/גגגב/דדדב. הפיוט מופיע בספרה של מיכל מלאכי ז"ל, שם הספר חן יוסף.

 

בשנת 1951 סבתי עלתה לארץ ועברה להתגורר אצל בנה בקיבוץ כרמיה בעוטף עזה. בקיבוץ שובצה לעבודה במטבח.

פיה זיתון 

פיה זיתון לבית בוקובזה נולדה בעיר סוס Sousse, נישאה לאבי, לואי זיתון.

בדצמבר 1950 הם הגיעו לארץ ולאחר שהות קצרה במחנה מעבר מחנה דוד הצטרפו למתיישבים הראשונים שהקימו את מושב ינוב. החיים לא היו קלים באותן שנים, היה קשה לגור באוהל ולאחר מכן בפחון ללא מים זורמים, ללא חשמל, השרותים בחוץ וללא תחבורה שתחבר לעולם החיצון ובעצם גם ללא כבישים, רק דרכי עפר וכל זאת עם ארבעה ילדים, הגדולה בת 8 והקטנה בת 4 חודשים. מושב ינוב היה ישוב ספר שסבל מפדאיון שגנבו ציוד חקלאי וחיות משק, פרות, סוסים וחמורים, כך שהגברים נאלצו לצאת לשמירת לילה על פי תור. במשק גידלו הוריי מטע של עצי פקאן, פרדס הדרים ולול תרנגולות. רק קרוב לגיל 80, כשהיתה כבר סבתא וסבתא רבתא, גילתה את אהבתה וכישרונה לציור. אי אפשר היה לעצור את פרץ היצירה. היא מציירת ציורי אקוורל של נוף וטבע דומם. לרגל יום הולדתה ה-86 החליטה המשפחה להפתיע אותה ולהציג לראשונה את עבודותיה בגלריה במתחם הצוק שבנתניה.

 

רוני (Renee) אשכנזי לבית זיתון, נשואה ליצחק אשכנזי. נולדתי בעיר סוס Sousse ובהיותי בגיל 8 שנים עליתי עם הוריי לארץ ולמושב המתהווה ינוב. כילדה הבעיות שהטרידו אותי היו שונות מהבעיות של הגדולים. לא היו הרבה ילדים במושב והמעטים שהיו היו בגילים שונים, מה שלא איפשר לקיים כיתה הומוגנית אלא כיתה על פי שורות גיל. לא היו לנו משחקים וגם מעט מאוד פיתויים. שיחקנו בבוץ או במחבואים ומאוחר יותר גם בחבל ובחמש אבנים. כבר בכיתה ו' נאלצנו לעבור לבית ספר אזורי בצור משה, אליו הגענו בהסעה במשאית אך כשההסעה לא הגיעה – זה קרה לעתים די קרובות – הלכנו ברגל קרוב ל-3 ק"מ!

 

ליה מספרת: עם סיום לימודיה בתיכון, סבתא רוני התגייסה לצה"ל ובתום השרות התחילה לעבוד במחלקה לקליטת עלייה של הסוכנות היהודית. היא עסקה בקליטת העולים שהגיעו באותן שנים. עם פרוק המחלקה והקמת משרד הקליטה, עברה סבתא רוני לעבוד בחברת בת של הסוכנות, המטפלת בדיור ציבורי. סבתא ניהלה את סניף תל אביב שכולל דיור לזוגות צעירים והוסטלים למגורי עולים בודדים. בשנת 1993 סבתא עברה לנהל את סניף אשדוד וחלק ניכר מהשיכון הציבורי בעיר אשדוד. במהלך העבודה סיימה תואר במדעי החברה.

 

דלית ליברמן לבית אשכנזי, אמא של דניאל ליברמן ודודה של ליה, נולדה בישראל. הצברית הראשונה במשפחה שלא חוותה את חבלי העלייה והקליטה בארץ ונהנתה מכל האפשרויות וההזדמנויות. גדלה בתל אביב, סיימה את לימודיה התיכוניים בהצטיינות התגייסה לצה"ל. שירתה כמאבחנת פסיכוטכנית בחיל הים והשתחררה בדרגת סגן. סיימה תואר שני בלימודי מנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. עם סיום לימודיה יצאה עם משפחתה לשליחות בת 4 שנים בבלגיה. כיום היא מנהלת סניף מסחרי של בנק דיסקונט.

 

נכדתי ליה אשכנזי היא הבת הבכורה של מירית וגיא אשכנזי ואחות לגל ואור. היא הסיבה לעבודה הזו – לה אני מספרת על חבלי הקליטה ועל המציאות בתחילת שנות ה-50. ליה היא בת 10, מתגוררת בתל-מונד ולומדת בכיתה ה' בבית הספר נוף ילדות.  

 

ליה אוהבת לרקוד וגם לשיר ומשתתפת בחוגי ריקוד ושירה בכל מסגרת אפשרית.    

 

הקשר הרב דורי  של ליה אשכנזי ורוני אשכנזי – קישור לסרטו התיעוד ביו טיוב

 תשע"ה 2015