מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של אריאלה נחמה פרידברג

אמא שלי ומשפחתה הגיעו לישראל מברוקלין כאשר היא הייתה בת 10. הם עברו לגור ביישוב מגדל למשך חצי שנה. בעקבות מחלת המלריה הם עברו לירושלים, איפה שהיה המשרד האמריקאי, במטרה לחזור לאמריקה.

הם שכרו דירה בירושלים לזמן קצר עד שיאשרו להם לחזור, אז סבתי, איתקה, הסתובבה בירושלים והחליטה שהיא רוצה להישאר ולבנות בית בירושלים. הם בנו בית בין הרחובות שעכשיו נקראים רחוב קינג ג'ורג' ורחוב אגריפס. הם בנו בניין בעל ארבע קומות.

אבי והוריו נולדו בעיר העתיקה בירושלים. אבי היה איש התעמלות ומאמן ג'ודו. אחיה של אמי הפגיש בין אמי לבין אבי והם התחתנו בשנת 1943.

נולדתי בשנת 1944 תחת שלטון המנדט הבריטי בארץ. היו הרבה בעיות עם האנגלים. כל החיילים הבריטים היו אסירים שהוציאו מבית הסוהר, רק המפקדים היו נאמנים וטובים.

הורי

כל משפחתי גרה יחד בדירה אחת. אני, אחותי הקטנה, נורית, ובני דודיי גרנו באותו החדר. ירושלים הייתה במצור והיה אסור לצאת מהבית. כאשר אמי הייתה צריכה ללדת את אחותי הקטנה, היא יצאה מהבית לבית חולים לבד, עם נר ביד. הבריטים באו לבתים של יהודים שיכורים לעיתים קרובות, הם הפריעו ועשו בלאגן בבית.

לבסוף, הייתה החלטה שהבריטים עוזבים ב- 22 לפבואר. בשש ורבע בבוקר היגיעו שלוש משאיות מלאות בחומר נפץ ולאחר שהבריטים יצאו הם התפוצצו. כ-100 אנשים נפצעו כ-50 נהרגו. החלון בחדר שלי ושל אחותי התנפץ וכל הדברים בחדר עפו למיטה במקום שאני ואחותי היינו. מתוך אינסטינקט כיסיתי אותי ואת אחותי בשמיכה והצלתי את חיינו.

המלחמה התחילה וכולם ירדו למקלט. המקלט היה לפני זה מועדון של סבי שהיה מתחת לדירה שלנו. בזמן המלחמה הצטרפו אלינו עוד כ- 400 אנשים שהיו צריכים מקלט. אמי הייתה צריכה לדאוג לניקיון לסדר ולאוכל. שהיינו שם כחודשים. בכל פעם, כאשר היו הפוגות כמה אנשים היו הולכים לקנות עוד אוכל. כשהגיעו סוף סוף משאיות האוכל, חיכינו בתור בהתרגשות לאוכל. עם כל החוסר שהיה לנו, הרצון למדינה ליהודים היה גדול יותר ולבסוף הצלחנו.

כשהייתי בת 11 עברנו לארצות הברית, בשנת 1954 לא היו מטוסים שעברו את הים, אז הפלגנו באנייה. היינו על האונייה ss israel. הפלגנו כשבועים באנייה. אני זוכרת שעלינו על האנייה בדיוק ביום הולדת שלי ואני זוכרת שהסתכלתי על חיפה מתרחקת וחשבתי על כך שלא אהיה מסוגלת לחזור לארץ לעולם, הייתי מאוד עצובה. השארתי מאחור את כל החברים שלי, את הדודים שלי ואת סבא וסבתא שלי, שכל שישי שבת באנו לאכול אצלם.

סבא וסבתא שלי נולדו בארץ וסבי היה איש חכם מאוד. הוריו רצו לשדך אותו למישהי מבית מכובד ועשיר. לעומת זאת, כשסבי ראה את סבתי הוא ידע שהוא רוצה להתחתן איתה והתעקש שלא יהיה שידוך. סבא וסבתא שלי אהבו אחד את השנייה מאוד.

כשהגענו ללוס אנג'לס, ההורים שלי, בעיקר אבי, הכריחו אותי ואת אחותי לדבר עברית. בהתחל התפדחתי כשאמא שלי דיברה איתי עברית ליד אנשים אחרים, לאחר מכן הבנתי שהם לא מבינים אותנו והתרגלתי לכך וזה היה בסדר.

אמא שלי שלחה אותי ואת אחותי לבית ספר יהודי. אני תיקנתי את המורה לעברית כשהוא טעה, היה לי מאוד משעמם בבית הספר היהודי כי לא למדתי משהו שלא ידעתי. לאחר כמה שנים, כאשר הייתי בכיתה ו', העבירו אותי לבית ספר עם מורה שלימדה אותי לדבר אנגלית והיא עזרה לי.

הכרתי את בעלי, ברוך, שבוע אחרי שהגעתי ללוס אנג'לס. בעיר פתחו מתנ"ס יהודי גדול עם בריכה ואנו הלכנו להירשם למתנ"ס, כי לא היו לי חברים שם ולא ידעתי אנגלית. בגלל שהיינו המשפחה הישראלית הראשונה במתנ"ס, הם מאוד התרגשו ונתנו לנו להצטרף בחינם. אני ואחותי הלכנו לבריכה והתחברנו עם ברוך. ברוך גדל בבית ציוני ונפגשנו גם בבית הכנסת.

כאשר ברוך היה בן 18 הוא נסע לטיול לישראל והחליט שהוא רוצה לגור בארץ. אני הלכתי לאוניברסיטת U.C.L.A ועשיתי תואר ראשון בארכיאולוגיה.

אחרי כמה שנים התחתנו. בלוס אנג'לס נולדו לנו שני בנים, דראון ואילן. בשנת 1971 השארנו את משפחתנו ועשינו עלייה. כששמתי את רגליי באדמה, ידעתי שהיגעתי הביתה, זה הבית שאני צריכה להישאר בו. הגענו לחיפה למרכז קליטה ופגשו הרבה ידידים מאנגליה, עברנו איתם כקבוצה לקריית ביאליק. ברוך עבד בטכניון והוא החליט שהוא רוצה לחזור לאמריקה, היה לנו כבר ארבעה ילדים. בארץ נולדו לנו עמיחי וקרן. הרגשתי שאני צריכה לוותר שוב וחזרנו ללוס אנג'לס.

חודש לאחר שחזרנו הוא אמר שזאת הייתה טעות לחזור ללוס אנג'לס, אבל לא היה לנו הרבה כסף ולא יכולנו לחזור לישראל. הכנסנו את הילדים לבית ספר יהודי. ושהיינו בלוס אנג'לס עוד עשרים שנים. אילן עלה לארץ ואותו ביקרנו בארץ כמה פעמים. יום אחד חזרנו במטוס, לשנינו הייתה עבודה טובה, כל הילדים יצאו מהבית וברוך שאל אותי "מה אנחנו עושים כאן בלוס אנג'לס ולמה אנחנו לא חוזרים לארץ?". שאלנו חברים שלנו אם כדאי לנו לעלות לארץ והם אמרו שהם רוצים שנישאר בכדי שהם ישארו ביחד.

תכננו את הכל, מכרנו את הבית. הילדים שלנו הסכימו שנחזור לארץ. עברנו לגור בזכרון יעקב וייסדנו ביישוב את בית הכנסת המסורתי "ואהבת" ואנחנו חיים באושר כאן בארץ ישראל.

זכרון יעקב קהילת ואהבת

הזוית האישית

אריאלה נחמה פרידברג ייסדה את בית המדרש, שהוקם לזכרם של שרה ושמעון גרינברג ז"ל, הוריה של אריאלה פרידברג. שרה הייתה "הסבתא של הקהילה" ונמנתה על מייסדיה. במשך 40 שנה, הייתה שרה מורה. לכן החליטו אריאלה, ואחותה נורית, להקים בית מדרש על שמה ועל שם אביהן שמעון, שהיה רב ואוהב תורה.