מאגר סיפורי מורשת

לסבתי קראו בעיראק וודאד. בבואה לארץ נתנו לה בגן יהודית, את הכינוי שהיה לה, הודי, הקיצור של יהודית.

סלימן, הוא שם המשפחה המקורי של סבתי ולא שונה שם המשפחה עד שהתחתנה ועבר לדבס ושמחה מהשינוי, מפני שהתחתנה.

סבתא נולדה בבגדד שבעיראק. ועלתה לארץ בגיל 4 ולא חגגו לה ימי הולדת שם ובארץ כן.

סבתא  היא הבכורה ואחריה נולדו עוד 4 ילדים, כמובן שכולם קטנים ממנה. סבתה עזרה לאמי לגדל אותם באוכל, במקלחות ובניקיון הבית. כולם היו בבתי ספר ואחד עזר לשני בכל תחום. אנחנו 3 אחיות ו- 2 אחים.

כשהגיעו לארץ, הם חיו במעברת חירייה באוהל. כמובן, ללא חדרים וללא מטבח וחשמל גם לא היה. סבתא למדה לאור עששית, שאותה היו ממלאים בנפט בכדי שתאיר את האוהל.

גם מים חמים לא היו והם התקלחו בגיגית. הם חיו כ- 7 נפשות בצריף.

הילדים שיחקו מחוץ לאוהל בשבילים של חולות ובוץ. אוכל קנו בצרכנייה קטנה תמורת תלושים (פנקס קטן המשמש "פנקס צ'קים" כ"כסף", שהיו קונים אתו דברי מזון לפי גודל המשפחה). הם קנו חלב, לחם, מרגרינה, בכמות קטנה למשפחה. את כל הקניות סבתא היתה מבצעת בעצמה, בגלל שהיתה הבכורה. היא קיבלה כיכר לחם ומרחה לה ולאחיה מרגרינה עם סוכר.

משחקים לא היו, ואמה של סבתי היתה עושה בובה מסמרטוטים ותופרת אותה, העיניים שלה היו מכפתורים, הם שמרו אותה וכולם שיחקו בה.

התנאים במעברה לא היו פשוטים אבל הם קיבלו את המצב בהבנה, כי שמחו שהם הגיעו לארץ.

היחסים בין המשפחות במעברה היו יחסי קרבה והרגישו באותו מצב. אם היה חסר משהו לאחד השכנים היתה התנדבות רבה. הפרנסה היתה קשה. בהגיעם לארץ אביה עבד כשומר בלילות. היתה להם כלבה בשם ג'וני שליוותה אותו בשמירה. אהבו אותה מאוד ובילו את שעות הפנאי איתה.

אמה של סבתי היתה עקרת בית שבישלה מעט, ניקתה את האוהל וחיכתה לבואה ולאחותה מהגן וטיפלה באחיה הקטנים שנשארו בבית. התחביבים שלה היו המשחקים עם כל ילדי השכונה במעברה ומשחקים בחולות.

סבתה  זוכרת את הקידוש בשישי וארוחות בימי חג שבהם אכלו תבשילים מיוחדים של העדה העיראקית כגון: קובה מכל הסוגים ואורז אדום, קציצות ירק ודגים.

בימי שבת אוכל ששמו "תבית" שעשוי מעוף ממולא בשר ואורז שנמצא בתנור כל בלילה.

בחגים כל המאכלים היו ממולאים.

הזוית האישית

סבתא: היה מאתגר ומהנה להשתתף בתכנית ואני מאושרת שיש לי נכדה שספרתי לה את סיפורי.