מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חיי הלא שגרתיים

אני ונכדתי האהובה בכיתתה
אני ובעלי ביום נישואינו
חיי מעברים, נסיעות ושליחות

שמי ציפה גל (גלזר), נולדתי בחודש דצמבר בשנת 1950 בחיפה בבית החולים רוטשילד. בסיפור שלי אספר לך, אדר, על החגים כפי שחגגנו אותם בילדותי, על הקשר שלי לארץ ישראל ואת תולדות משפחתי בקיצור.

הוריי, סבי וסבתי ילידי פולין. בזמן הכיבוש של פולין על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה, הצליחו לברוח לרוסיה ושם עברו את שנות המלחמה בסיביר, במחנות עבודה כאשר אמי טובה חטבה עצים כדי לזכות בכוס חלב ופרוסת לחם, ואבי יוסף עבר בין המחנות בשליחויות שונות. עם תום המלחמה ניסו הוריי, שהכירו במהלך המלחמה, להגיע לפלסתינה. אחרי תלאות רבות באוניית מעפילים נתפסו על ידי הבריטים ששלטו באותה עת ונשלחו למחנות בקפריסין. שם נולדה אחותי דבורה.

עם קום המדינה  במאי 1948 עלו הוריי ואחותי סוף סוף לארץ ישראל. בשנת 1951 השתתף אבי בקורס קציני משטרה ראשון במדינת ישראל שבראשה עמד עמוס בן גוריון, בנו של דוד בן גוריון. ילדותי עברה עליי בנעימים, ביתנו היה קטן וצנוע אך חם ואוהב. התקופה הייתה תקופת צנע ולכן לא היו הרבה פינוקים. יצרנו לעצמנו את המשחקים והסתפקנו במה שהיה. בשל עבודתו של אבי בכל פעם שעלה בדרגה הוא החליף תפקיד, דבר שקרה בכל שנתיים או שלוש, וכך החלפנו הרבה פעמים מקום מגורים, שכונה חדשה, בית ספר חדש וחברים חדשים.

אבי יוסף מינקובסקי בר-גיורא ואמי טובה (גניה) לבית שפלר, יצאו בשליחות המדינה לגרמניה ואנחנו כמשפחה התלווינו אליהם. בתחילה שהינו בבלגיה, שם יש לנו משפחה, כדי ללמוד את השפה (צרפתית) ולאפשר לאבא לארגן מגורים, הרשמה לבית הספר לאחותי (דבורה) ולי. בעת שהותנו בבלגיה, חגגנו עם המשפחה על פי המסורת בדקדקנות עם שולחן ערוך, עם כלים מיוחדים כשכל בני המשפחה – דודים ובני דודים – ישובים יחדיו. גם בשלב מאוחר יותר, כשכבר גרנו בגרמניה, את החגים כמו ראש השנה, פסח, המשכנו לחגוג עם המשפחה. מכיוון שהיינו צריכים להגיע מגרמניה לבלגיה דרך הולנד, הייתה לנו ההזדמנות לזמן איכות משפחתי וטיולים.

את החגים בגרמניה חגגנו לעיתים בבית הכנסת, שם גם היה אולם לאירועים רבי משתתפים. זכור לי במיוחד חג פורים כשאני בת 10 ואחותי דבורה בת 12. כמדי שנה בפורים אבא ואימא הכינו לנו תחפושות. אני הייתי מלכת הקלפים ואחותי דבורה הייתה ציירת. כשהגענו לבית הקהילה היהודית, נדהמנו כשראינו כתובות נאצה על הקירות החיצוניים: "יהודים החוצה" בגרמנית עם צלבי קרס. השערים היו נעולים, הורים וילדים עמדו בחוץ ומספר שוטרים שבאו לחקור את שקרה. מלחמת העולם השנייה הסתיימה כ-15 שנה קודם לכן, אך הסתבר שעדיין הנאציזם לא תם. כילדה בת 10 התחושות היו קשות. אמנם ידעתי שהייתה מלחמה, ואפילו נותרו שרידים – וכמו בית שהיה צמוד לביתנו היה עדיין הרוס, אך עד אז לא חוויתי באופן אישי אנטישמיות.

גם בבגרותי, בשנת 1974, כשכבר הייתי נשואה למנחם בעלי ז"ל ונולדו לנו שני ילדיי כפיר וברק, יצאנו שוב לשליחות מטעם משרד החוץ לאיראן ואורוגוואי. ראינו חשיבות רבה להיות שליחים מטעם מדינת ישראל ולייצגה בכבוד. לא תמיד היה קל הניתוק מהמשפחה, מקום חדש, שפה חדשה חברים חדשים. סבי יעקב מינקובסקי חינך את ילדיו ואת נכדיו להיות ציונים ולשים את טובת המדינה במקום ראשון במעלה.

הזוית האישית

אדר: נהניתי מאוד מזמן האיכות שלי יחד עם סבתי ואני חושבת שלמדתי הרבה על העבר של משפחתי.

ציפה: כל מפגש עם נכדתי אדר הוא חוויה נפלאה. אני משתדלת להיות מעורבת בחיי נכדיי ולקחת חלק בחייהם. למרות המעורבות במפגשים עלו דברים שלא הייתה מודעת להם.

מילון

שליחות
נציג רשמי של מדינה הממלא תפקיד בשליחותה.

צלב קרס
צלב הקרס או סווסטיקה הוא צלב שווה-זרועות, שארבע זרועותיו מעוקלות בזוויות ישרות הפונות לכיוון השעון או נגדו. מאז עליית המפלגה הנאצית בגרמניה, הפך צלב הקרס לסמלם של הנאציזם והגזענות. במערב מהווה צלב הקרס בעיקר את סמלן של תנועות נאו נאציות. בגרמניה אסור להשתמש בסמל צלב הקרס מאז תום מלחמת העולם השנייה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כשהגענו לבית הקהילה היהודית, נדהמנו כשראינו כתובות נאצה על הקירות החיצוניים "יהודים החוצה" בגרמנית“

הקשר הרב דורי