מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חיים פשוטים מלאי תקווה ואושר

סלפי עם אמא בנמל תל אביב
אני ואמא בחצר הבית בנהריה
הקשיים בקליטה בארץ החום והמשפחתיות

החיים בארסילה

שמי אסתר בנג'ו שם משפחתי לפני הנישואין היה קדוש. לאימי קראו קמילה ולאבי מרדכי. נולדתי בחודש אדר של שנת 1943. בארסילה שבמרוקו הספרדית. יש לי אח ואחות הגדולים ממני. יהודה אחי הבכור ומרים ז"ל האחות האמצעית. נקראתי על שם סבתי מצד אימי. אימי נפטרה כשהייתי בת 6 חודשים וסבתי מצד אימי גידלה אותנו ודאגה למחסורנו.

גרנו 3 משפחות בבית גדול מאוד. ליד הבית הייתה באר מים אשר ממנה היינו שואבים מים לרחיצה, שתייה, בישול וכו. לא היו ברזים בבית. מהבית נשקף נוף מדהים לחוף הים ולשובר גלים. היינו מרבים ללכת לים ולטייל לאורך החוף. גרנו בין מוסלמים ונוצרים.

למדתי בבית ספר יהודי עד כיתה ב‘. בבית הספר למדנו קרוא וכתוב בספרדית, וגם  חשבון.

תמונה 1

כשנה לפני עלייתנו לארץ אבי התחתן בשנית. בארץ נולדו 3 אחים נוספים: אשר, אברהם ויוסי. סבתי המשיכה לסייע בבית בטיפול בילדים לכל אורך הדרך.

העליה לארץ

עליתי לארץ עם אבי וסבתי בשנת 1952, שהייתי בת 9. אחי ואחותי ז"ל עלו לארץ במסגרת עלית הנוער מספר חודשים קודם לכן והתגוררו בקיבוץ. למדתי קצת קרוא וכתוב בספרדית אך לא ידעתי עברית כלל.

עלינו ארצה כי הרגשנו שכיהודים עלינו לעלות לארץ הקודש, בנוסף על כך הורי פחדו להישאר בארסילה כי היו התפרעויות של מוסלמים התופסים יהודים ומכים אותם.

נסענו לטנג‘יר ומשם הפלגנו באוניות למרסי אשר בצרפת. זכור לי שעוכבנו במרסי כי בצילום שעשו לסבתי הובחן כתם באזור הגב וחששו שהיא חולה. בבדיקות חוזרות שעשו לה ביקשו ממנה להסיר את מטפחת הראש והסתבר שהכתם שהבחינו בו בצילום, היה הצל של המטפחת. כשהתברר שסבתי בריאה הורשנו לעלות לאניה ולהפליג לארץ ישראל. המסע היה מאוד קשה. שכבתי באנייה עם חום גבוה, עברתי בדיקות אצל הרופא ונתנו לי תרופות. אני זוכרת שאכלנו ארוחות חמות במזנון עם טבח שהגיש אוכל כשר.

כשהגענו ארצה קיבלו אותנו אנשי סוכנות שלקחו אותנו במשאיות בלילה אל שער העלייה, ליד נהרייה. שם גרנו מספר חודשים בצריפי פח, לא היו שירותים בתוך הצריפים, היינו צריכים לצאת לעשות את צרכינו בחוץ, והיינו מחממים מים בפחים כדי להתקלח.

לאחר זמן מה ביקשנו לעבור לראש פינה מכיוון שקשה היה למצוא עבודה בשער העלייה. גם בראש פינה גרנו בפחונים והפרנסה עדיין הייתה קשה. אבא שלי חלה באגזמה בכל הגוף ולא היה מסוגל לעבוד. סבלנו מדלות וממחסור באוכל. סבתי סייעה בפרנסה ודאגה למחסורנו.

התחלתי ללכת לבית הספר בראש פינה, שם התחלתי ללמוד עברית. זכור לי שהיו באים שחקנים, ליצנים, זמרים כדי לבדר אותנו.

חיי הנערות בחצור הגלילית

בשנת 1955 בהיותי בת 12 עברנו לחצור הגלילית. התגוררנו בצריפונים דו-משפחתיים.  בשנת 1956עברנו לגור בבניין דו-משפחתי. המצב הכלכלי השתפר כיון שאבי עבד במטע זיתים באופן קבוע וקיבל משכורת חודשית. לאחר זמן מה החל אבי לעבוד כשרת בבית – ספר דתי בחצור הגלילית עד יציאתו לפנסיה.

בדירה בה גרנו היו שני חדרי שינה, סלון קטן, מקלחת, שירותים ומטבח קטן. הייתה לנו חצר גדולה בה גידלנו עצי הדר, שסק, עופות. היה דשא רחב ידיים. בחדר השינה של ההורים היו מיטות וארון אחד ובחדר שינה השני היו רק מיטות. בסלון היה שולחן ומקרר. במטבח היתה לנו פתיליה לבישול ושולחן קטן. בחדר אחד גרנו 3 ילדים ובחדר השני גר אבי, אימי החורגת והתינוק. סבתי עברה לגור בבית משלה. סבתא התגוררה בסמוך אלינו וסייעה ככל שניתן.

בנעורי אהבתי לרקוד ולהופיע במופעים כיתתיים. בנוסף אהבתי לרקום. החיים בחצור היו מהנים. הסתפקנו במועט אך היינו שמחים ומאושרים. חיינו בין קהילה גדולה של משפחות ספרדיות שעלו מארסילה חלקם בני משפחה. שימרנו את התרבות והמנהגים והיינו בקשר טוב אחד עם השני. זכור לי שהיה מרכז מסחרי ומועדון שהיה מקום מפגש בין נערים ונערות. הרבנו להפגש ולרקוד ריקודים סלונים. הבית של סבתי אף הוא היווה  מקום מפגש בין קרובי משפחה.

דלתה היתה פתוחה. היינו מגיעים אליה בשעות הפנאי מתאספים נערים, נערות בוגרים. היא היתה מגישה תה ומטעמים והיינו מספרים בדיחות וצוחקים ללא הפסקה. סבתא היתה אישה בעלת חוש הומור שראתה את החיים בזווית חיובית. תמיד היתה שמחה ותמיד חייכה. נהגנו להתארח ולארח בחגים ובסופי שבוע. המשפחה  היתה אצלנו ערך עליון.

בכיתה ט' עברתי ללמוד בכפר הנוער החקלאי – ”נהלל“, בית ספר תיכון מקצועי לחקלאות. למדתי במגמת חקלאות. בתקופה הראשונה התגעגעתי מאוד הביתה למשפחה ובעיקר לסבתא שלי שהייתי מאוד קשורה אליה. אך לאחר זמן מה רכשתי חברים והתרגלתי לאורח החיים ולשילוב עבודה חקלאית עם לימודים.

בשנה האחרונה ללימודים הכרתי את בעלי שלמה ז"ל שגר בישוב שלי חצור הגלילית והיה בן המשפחות הספרדיות שעלו לארץ מארסילה עיר מולדתי. הקהילה היהודית בארסילה היתה קהילה קטנה והמשפחות היהודיות הכירו זה זו.

בתום לימודי התיכון בגיל 19 נישאתי. התחתנו בחצור בגלילית במועדון של מפלגת מפא"י (מפלגת פועלי ארץ  ישראל). החתונה נערכה בצורה דתית מסורתית בה ניגנה תזמורת חצור הגלילית.

תמונה 2

החיים לאחר הנישואים

בשנה הראשונה לנישואין התגוררנו בביתה של חמותי. בעלי עבד בבניין. לאחר שנה עברנו להתגורר בנהריה. הגענו לנהריה בעקבות אח של בעלי. רכשנו צריף שבדי הקרוב לחוף הים. בנהריה נולדו 3 ילדי הראשונים ביתי הבכורה כרמלה, ביתי השניה חיה ז"ל שנהרגה בתאונת דרכים בהיותה בת 17 וביתי השלישית רחל.

בשנת 1970 עברנו להתגורר בבית שאן. רכשנו מסעדה וחנות תכשיטים ומזה התפרנסנו. בבית שאן נולדו 3 ילדים נוספים: יוסי, אורית וחיה דבורה.

בשנת 1988 עברנו להתגורר ברעננה בעלי עבד כמשגיח כשרות מטעם המועצה הדתית ואני הייתי בלנית. שנית רבות התנדבתי בבית לווינשטין ובבית חולים מאיר בכפר סבא דרך עמותת עזר מציון. הפסקתי את פעילותי בעמותה בעקבות מחלת הסרטן שהתגלתה לבעלי. בשנת 2013 בעלי נפטר ואני פרשתי מעבודתי ועברתי להתגורר ליד בנותי בבני ברק.

כיום יש לי 4 בנות ובן ו-18 נכדים ונכדות. אני מסייעת לבנותי בגידול הילדים ופעמיים בשבוע הולכת למועדון גיל הזהב.

מאוד נהנית מהפעילויות במועדון ומחיי החברה.

הזוית האישית

כרמלה אוקרט: נהניתי לנגוע בסיפורה המרגש של אימי היקרה, הנושאת עימה רגעים ופרקי חיים עוצמתיים ולמרות הקשיים שחוותה בילדותה ובתקופת העליה לארץ, התגברה והתעצמה – וכהוכחה, הקימה משפחה לתפארת מדינת ישראל.

מילון

ארסילה
בערבית אזילי, אצילה. זוהי עיר נמל לחוף האוקיינוס האטלנטי, מדרום לטנג'יר, מרוקו. בשנת 1947 ישבו בארזילה 571 יהודים; בשנות החמישים והששים עלו רובם לישראל ובשנת 1968 כבר לא הייתה קהילה יהודית מאורגנת במקום. (אתר בית התפוצות)

ציטוטים

”הסתפקנו במועט אך היינו שמחים ומאושרים“

הקשר הרב דורי