מאגר סיפורי מורשת

סיפור חייה של סבתי חיה ז"ל כפי שסיפרה לי אותו בלשונה.

וכך סיפרה סבתא חיה:

אמי – חינה עלתה לארץ מאוקראינה ברוסיה. אבי – שמואל, יהודי ציוני, עלה ארצה מפוליו בשנת 1918 ואנוכי נולדתי בתל-אביב.

אבי, שעבד ברכבת, בא במיוחד מחו״ל על מנת לכבוש את הרכבת מהאנגלים. מספר עובדי רכבת החליטו לגור יחדיו וחיפשו מקום. הם מצאו בגבעתיים (אז שכונת בורכוב) גבעת סלעים ללא בתים ובלי כבישים. הם החליטו שכאן תקום שכונת ״פועלי הרכבת". לאחר שהאדמות נקנו מדי הערבים, הם החלו לבנות בתים. באותה תקופה לא נתנו לבנות בתים גדולים. בסה"כ חדר, מטבחון ומרפסת, כאשר השירותים בחוץ משותפים למספר בתים. מה עוד שלא היה לאנשים כסף לבנות משהו גדול יותר. להורי היה הרבה כסף בגלל שהם מכרו את הצריף בו הם גרו בת״א. סיבת המעבר לגבעתיים הייתה, שכל משפחה קיבלה דונם אדמה והורי רצו משק. במשק היה להם פרות, סוס, תרנגולות, כבשה, עז וחמור, ומדי פעם היו מוסיפים מספר תרנגולות, כבשה, עז או פרה. נוסף על כך היה לנו את כל סוגי עצי הפרי, וגידלנו את כל סוגי הירקות לצריכה עצמית.

בתמונה אני קוטפת פרי מהעץ, בחצר בשכונת פועלי הרכבת בגבעתיים

אנו הילדים אהבנו לרדת לפרות ולשתות חלב ישירות מעטיני הפרה, עד שהגיע הרופא ואסר עלינו זאת מטעמי בריאות. מאז אינני מסוגלת לשתות חלב כלל. גבעתיים כולה הייתה, קטנה מאד ורווח גדול בין הבתים בעלי קומה אחת בלבד (לא כמו היום בתים גבוהים וצפופים מאד).

אבי היה נהג קטר והוא הוביל רכבות ללבנון, מצרים, דמשק וכו'… העבודה הייתה, קשה מאד והוא היה עובד 24 שעות רצוף ואח״כ בא הביתה. הרכבות באותה תקופה היו מונעות ע״י עצים וכאשר נגמרו העצים נעצרה הרכבת, והנהג ועוזרו היו חותכים עץ או שניים, זורקים לתנור וממשיכים לנוע. בזמן היותו בבית היה עוזר אבי בעבודות המשק.

סבתא הייתה, מכינה לבן, חמאה וחלב, ואחי היה מעמיס זאת השכם בבוקר על החמור ויוצא לחלק זאת בעיר. לעיתים כאשר כלי החלב של הלקוחות לא היו נקיים היה אחי שוטפם, מנקם וממלאם בדברי חלב.

במשפחתי בנוסף אלי היו לי שני אחים: אחי – חיים, שנהרג במלחמת השחרור בקרבות טנטורה, ואחותי מירה – שנפטרה ממחלה.

באותה תקופה היו בגבעתיים רק שני גני ילדים, והגננת שלי הייתה גם הגננת של בתי. מצבנו הכלכלי היה טוב מאד כי אבי עבד כל הזמן (באותה תקופה קשה היה להשיג עבודה) והרוויח טוב. בנוסף לכך היה לנו משק כך שלא חסר דבר. יותר מאוחר הורי ניצלו זאת וסגרו את המרפסת לעוד חדר.

אמי, שאהבה לעזור לזולת, הייתה מארגנת כל יום שישי מסיבות לאנשים רבים ובמסווה זה עזרה להם מבלי שהם הרגישו כמקבצי נדבות.

אחד הדברים הזכורים לי מתקופה זו היא הרחצה. מאחר ולא היו מים חמים, הייתה אמי מחממת על עצים בחדר ושוטפת אותנו. מאחר וסידור זה היה מסובך הרי היינו מתרחצים רק פעם בשבוע, מה עוד שלא היה מספיק מים. בחורף חימום המים נעשה בתוך הבית, מפאת מזג האוויר, ומאחר והיה מסובך עוד יותר היינו מתרחצים לעיתים רחוקות יותר. בנוסף לעבודות המשק בהם הייתה אמי עובדת ביום, היא הייתה עובדת בלילות עמ״נ להכין חגים וימי הולדת. רבים מלילותיה היו עוברים בתפירת שמלות ובגדים למשפחה. העבודה הקשה של אמי לא נתנה לי מנוח, דרשתי ממנה ללמד אותי מלאכת בית עמ"נ לעזור לה ואכן הייתי עוזרת בעיקר בשטיפת כלים, אם כי הייתי מאד קטנה ונאלצתי להיעזר בכיסא עמ״נ להגיע לכיור.

התחלתי ללמוד בבית ספר עממי בגיל 6 וסיימתי 8 שנות לימוד. כבר מגיל צעיר היינו בתנועת ״הנוער העובד והלומד״ וכבר בכתה ז' הצטרפנו לפעילות בפלמ״ח. זה היה במחתרת ללא ידיעת ההורים. עמ״נ להסתיר זאת מהורי אפילו את חליפת בגדי הפלמ״ח שמרתי אצל חברתי במחסן.

סבתא עם חברי קבוצת להבה בנוער העובד

אחי שהיה מאד פעיל בפלמ״ח, הסתיר אצלנו בבית בתוך הבריכה, סליק של ההגנה ולא פעם היו מחפשים בביתנו. זכורתני פעם אחת ראינו ג'יפ עם ״כלניות" (כינוי לצנחנים בריטים אשר נקראו כך ע״ש הכומתות האדומות שחבשו) מאד נבהלנו והודענו במהירות לאחי שהצליח להעביר את הסליק במהירות למקום אחר שהיה מתואם מראש.

חיים לוינשטיין ז״ל אחיה של סבתא

בביה״ס חגגנו את כל החגים בצורה יפה ומדוקדקת (לא כמו היום). היינו עורכים הרבה טיולים חלקם במסגרת ביה״ס, וחלקם במסגרת הנוער העובד והלומד והפלמ״ח. המשחקים בביה"ס היו רגילים, תופסת, כדור-סל, כדור רגל. שאר הבילויים באותה תקופה היו, הליכה משותפת לסרטים ופיקניקים בגנים ציבוריים. במסגרת ביה"ס, היה לנו חוג ריקוד, כלכלת בית וספורט. את הספורט אהבתי במיוחד מכיוון שהייתי אצנית והצטיינתי בו במיוחד בתחרויות בין בתי – ספר. חווית המלחמה מאותה תקופה קשורה למלחמת העולם השנייה.

היינו ילדים הלכנו לטייל ופתאום ראינו מטוסים שהפציצו את ת״א בכרוזים ובפצצות. אנו הילדים נבהלנו, אני נשכבתי והתחלתי לבכות מבלי יכולת לזוז. ממש חטפתי שוק, רציתי לרוץ לשדה תירס קרוב ולהתחבא, אך אישה מבוגרת אמרה לי לרוץ מיד הביתה. בכוחות אחרונים הגעתי הביתה והרבה זמן זכרתי אח חווית המטוסים הללו.

בזמן ההפצצות הללו, קרובי משפחתנו ודודים שלנו מחיפה, ת״א ויפו באו לגור אצלנו מפחד ההפצצות. כחודשים לערך חיינו בחדר וחצי, בני משפחה רבים על הרצפה, ולמרות הצפיפות הרבה, זו הייתה חוויה מרתקת.

עם סיום ביה״ס התחלתי ללמוד בביה״ס "אחווה" לפקידות. לאחר שנתיים של לימודים התארגנו כל החברה מ"הנוער העובד והלומד" ללכת להכשרה. מאחר והרוב לא למדו אלא עבדו, בשבילם זה היה טבעי ללכת להכשרה. אצלי, שהמצב הכלכלי הטוב איפשר לי ללמוד, זה היה משבר בעיקר להורים שאני מפסיקה ללמוד. להכשרה יצאנו ל ״שדה נחום". שם היינו כחצי שנה ומשם עברנו ל ״בית השיטה״ לשנתיים. בתקופה זו היינו כ-110 חברה, מהם 10 בנות בלבד, מה שהקנה לנו מעמד מיוחד. אני הייתי המחסנאית והמקשרת בין המשק לחברה וההכשרה.

סבתא חיה בפלמ״ח בקיבוץ בית השיטה

בתקופה זו היו לנו הרבה חוויות. אני שבאתי מבית במצב כלכלי טוב ללא מחסור במזון, היה קשה להתרגל לחוסר אוכל שהיה אז במשק. אפילו לחם לא היה לנו, וחברי המשק לא התנהגו אלינו יפה, כאילו היינו בנים חורגים, עד שנאלצנו לגנוב אוכל כדי להשביע את רעבוננו. לאימי נודע שיצאתי להכשרה אך לא ידעה שאנו סובלים מחוסר אוכל. רק לאחר שחליתי כתוצאה מחוסר האוכל ואחי בא לבקרני וראה את מצבי, הוא דיווח לאמי שכדאי לשלוח לי חבילות מהבית. את החבילות נהגתי לחלק בין ילדי המשק שראיתי שגם הם רעבו ללחם.

למרות מצב זה היו לנו הרבה חוויות. שגרנו בשדה נחום התגוררנו בסוכות מיוטה. עם הגשם הראשון הסתבר לנו שיוטה אינה אטימה למים וכולנו נרטבנו עד לשד עצמותינו. שעברנו לבית השיטה, שוכנו באוהלים, אך לא היו לנו בגדי עבודה. אני, בגלל שהייתי מחסנאית וללא ידע מוקדם בתפירה, תפרתי בגדי עבודה, מבד היוטה של סוכותינו משדה נחום.

בהכשרה הייתי מ-1946 עד סוף 1948. אחי, היה בפלמ״ח. הורי לא ידעו שהוא "בהגנה״, למרות שהיה מעורב היטב ולמרות שבביתנו היה סליק.

בכיבוש שרונה (בגליל התחתון), אחי נפצע מכדור ברגלו ושכב בבית חולים. עוד לפני שהחלים לגמרי, הוא סיפר להורי שהוא יוצא לבית הבראה, מה שנשמע סביר עם התאוששותו מפציעתו. אפילו אני שתמיד חשדתי שהוא, יוצא לפעולות, הפעם האמנתי לו, כי היה עדיין פצוע. לאמיתו של דבר, הוא יצא לפעולה לכיבוש טנטורה ושם הוא נהרג. למחרת הודיעו לנו זאת.

המאורע השפיע קשות על כל המשפחה ועל הורי בפרט, אני פחדתי לצאת מהבית וכל הזמן הרגשתי שמסתכלים עלי ומצביעים באצבע, לאמור הנה האחות של זה שנהרג. באותה תקופה משפחות שכולות, היו עדיין חריגות, הורי סבלו מאד, אבי חלה במחלת לב ואמי חלתה בכל מיני מחלות.

הסביבה לחצה עלי להתחתן עם סבך, על מנת להביא נחת להורי

הורי לחצו שלא אשאר בהכשרה. אך אצלי סברה ההרגשה שאני חייבת לעשות משהו ולא יכולתי לשבת בבית. החינוך שקיבלתי בבית היה מסורתי, סבי היה חזן בבית הכנסת בתל אביב והוא היה מאד דתי. אהבתי לבקרו בעיקר בשבתות. היה לו "סמובר״ (מיכל עם ברז) גדול מנחושת ובו היו מים חמים על פחמים, כל השבת וכל הזמן שתו תה. אהבתי את ריח התה המהול בפחמים שהיה עולה באפי עם כניסתי לביתו. אהבתי את האוכל של שבת וחג אצלו ואת מנהגי השבת. היתה לו לסבי, קערית בשמים להרחה, להבדלה במוצ"ש וריחות הבשמים התפשטו בכל הבית.

אבי היה הרבה פחות דתי, אבל שמרו בבית הורי על כשרות וחגי ישראל נחוגו בהתאם למנהגי הדת. פסח לדוגמא, היה כשר למהדרין עם שריפת חמץ וכלי פסח מיוחדים. הסדר היה נחוג בהתאם לכל הכללים. אני ומשפחתי לא דתיים, אך בביתי יש הפרדה בין בשר וחלב. סבא (בעלי), הולך לבית כנסת. יש לנו בבית תפילין, טלית וכו׳. גם אני הולכת לפעמים לבית כנסת. חגיגת בת המצווה לא חגגתי, כיון שלבנות היו עושים יום הולדת רגיל ורק לבנים היו עושים בר מצוה עם חגיגה רצינית.

כיום אני חיה עדיין בגבעתיים, עובדת גם כיום בטיפול בילדים. מגיל צעיר אני מטפלת בילדים. עבדתי זמן מה בשכונת התקווה ואחר כך היה לי גן ילדים. בנוסף לעבודתי אני מתנדבת בטיפול בקשישה. משפחתי מפוזרת בכל הארץ, בתי הבכורה (אמך), מתגוררת באשדות יעקב, בתי האמצעית ובני מתגוררים בנוה מונסון.

בגן של סבתא – חגיגת פסח 1952

סבתא חיה מימין, סבתא-רבתא חינה ז"ל משמאל אימא ראלי לפני השולחן

בחג פורים

ברבות הימים, עברנו אני וסבא אליעזר לביתנו החדש בהוד השרון ולא הייתה מאושרת ממני. לצערנו, האושר לא החזיק זמן רב ועם פטירתו של סבא אליעזר נשארתי לבדי בביתה הגדול, הארמון שסבא בנה לי. עם הזמן, מצב בריאותי התרופף ועברתי להתגורר באשדות יעקב ליד בתי ראלי. כאן באשדות השתקמתי וידעתי ימים של אושר ושמחה.  הקירבה לנכדי ונינותיי הביאה לי מזור. בשנותי האחרונות התגוררתי בבית סחל"ב, הבית הסיעודי באשדות יעקב מאוחד, שם סעדו אותי באהבה ובמקצועיות. ראלי, בתי הבכורה סעדה אותי בנאמנות ואהבה ולא החסירה ממני דבר.

הזוית האישית

אורן: השיחה עם סבתא שלי מאד ריגשה אותי. למדתי ממנה איך הם חיו כל המשפחה יחד בקומונה בחצר אחת. והבנתי את אהבת אימא העצומה לכל המשפחה שלנו היום.