מאגר סיפורי מורשת

ניר וסבא אפרים מתעדים: 

הייתי סקרן לדעת איך גדל ילד בחוץ לארץ, בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, במקום מרוחק ושונה מכל מה שאני מכיר בישראל. אז פניתי בבקשה לסבא שלי – סבא אפרים, אבא של אבא שלי, שעלה ארצה בגיל בר-מצווה מרומניה. וזה הסיפור:

החורף של שנת 1944 היה קר וקשה; סבא אפרים נולד בבוקרשט, רומניה, ביום שבת ה- 30 בדצמבר לפנות בוקר. יעברו עוד מספר חודשים עד לסיום הרשמי של מלחמת העולם השנייה באירופה, ובעיר סבלו מאד מנזקי המלחמה. ההורים, שעברו שנים של מלחמה, כיבוש נאצי, רדיפת היהודים ופרידות ממושכות אחד מהשנייה, עמלו קשה מאד כדי לשקם את חייהם ולדאוג לאוכל ולבוש מתאים, וכמובן – לתינוק שלהם.

למזלם הרב גם הבית בו הייתה דירתם וגם העסק של האב (סבא רבא שלי) לא ניזוקו בהפצצות ולא נפגעו על ידי רודפי היהודים הבוזזים. המטרה הראשונה הייתה להבטיח מזון וחימום, והשנייה לשמור על הבריאות. לסבא אפרים לא היו סבים וסבתות, רק שני הוריו ודודים ודודות ששרדו גם הם את המלחמה והשואה של יהדות רומניה. הזיכרון העתיק ביותר של סבא הוא מגן הילדים שהיה ממוקם בבית גדול ויפה עם חצר גדולה בחזית וגן ירק מאחור; לפני המלחמה גרה בבית הזה משפחה עשירה עם משרתים, והוא הולאם על ידי השלטון הקומוניסטי שהשתלט על המדינה אחרי שגירשו את המלך ונקמו במשתפי הפעולה עם הגרמנים.

אחרי גן הילדים סבא הלך לכיתה א' בבית ספר יסודי – א' עד ו', שהיה מיועד לבנים! באותה תקופה היו בתי ספר נפרדים לבנים ולבנות עד כיתה ו', ורק בתיכון – מכיתה ז' ואילך, למדו יחד בנים ובנות. בינתיים נולד אח קטן ושמו היה שמואל, אבל קראו לו סאשה. משנות בית הספר יש לסבא אפרים הרבה זיכרונות. למשל, משחקים שהיו מארגנים בחבורות של ילדים מהשכונה: רוב הזמן הפנוי בילו מחוץ לבית וארגנו טורנירים שונים, כדורגל, גנבים ושוטרים – סידור טוב למרדפים, מכות והאבקות. בחורף, כשהגן הציבורי היה מתכסה בשלג כבד, הבילוי המועדף היה מלחמות שלג ובניית בובות שלג גדולות. לכל חבורה הייתה בובה בדמות מסוימת עם קישוטים מאפיינים.

בקיץ הבנים אהבו מאד לשחק בחמור חדש ובחמור ארוך, בכדורגל ובג'ולים; היו להם קלפים של ספורטאים מפורסמים ועשו בהם החלפות, וכל אחד עשה לעצמו אוסף – לסבא שלי היה אוסף גדול של חיילי בדיל. בחורף נהגו להחליק על הקרח, באגמים הקפואים שבפארקים או אפילו על גבי הנחל שחוצה את העיר וקופא, וכמובן – לגלוש במזחלות שלג ממרומי גבעה. הבילוי הזה היה נמשך שעות רבות, עד שירד החושך.

לפי סבא המשמעת של רוב הילדים הייתה חזקה, למשל, אחרי שעות הלימודים בבית הספר, כולם היו הולכים הביתה, אוכלים צהרים ויושבים להכין שעורי בית, ורק אחר כך יוצאים לשחק. רק בחופשות אפשר היה להיות כל היום בחוץ עם חברים, ושם היו להם פחות חופשות מאשר לנו בארץ. אחד המשחקים היותר אהובים בחורף היה מלחמה בכדורי שלג; חבורות התארגנו מראש והכינו מתרסים וערמות של כדורי שלג, אותם זרקו אלו על אלו שעות ארוכות. הפעילות הנמרצת נתנה הרגשה של חום למרות הקור העז שבחוץ, והכיף הגדול היה כאשר הקרבות נערכו בימים שבהם ירד שלג. בימים עם מזג אויר קר במיוחד שיחקו בבתים עם החברים, ואחד המשחקים האהובים ביותר היה 'מונופול'.

הכל היה טוב ויפה עד שיום אחד ההורים הודיעו שיש אישור מהשלטונות לעלייה לישראל, אבל אסור לספר על כך לאף אחד, עד אשר יגיעו המסמכים הרשמיים. ההורים היו מאושרים כי הם ציפו לעליה עוד משנת 1948, אבל הילדים – סבא שלי ואחיו, לא ידעו מה זאת עלייה ולא הבינו בדיוק מה הולך לקרות. אבל ברור היה לכולם שבתוך זמן מה תהיה נסיעה ארוכה לחו"ל. למרבה הצער, הדבר נודע להנהלה של בית הספר והם הפסיקו לבנים את הלימודים והם לא יכלו יותר להיכנס לכיתות ולהשתתף בשיעורים. סבא שלי נאלץ להישאר בבית והמשיך לקבל מחברים בכיתה את נושאי הלימוד ושיעורי בית. הוא יכול היה להיפגש איתם ולשחק איתם רק אחרי שעות הלימודים ובסופי שבוע מחוץ לבית הספר. הידיעה על העלייה לישראל נשלחה על ידי משרד הפנים הרומני לבית הספר וגם למקום העבודה של ההורים, וזה גרם לפיטוריהם תוך זמן קצר. באותה תקופה יציאה לחו"ל הייתה כמעת בלתי אפשרית, ועלייה לישראל נחשבה לבגידה. כל זה נבע מהכללים של השלטון הקומוניסטי וקנאה אנטישמית. התוצאה הייתה שההורים נאלצו למכור לאט לאט מרכושם כדי להתקיים בכבוד עד מועד הנסיעה.

המצב היה קשה, אבל התחושה שהנסיעה לישראל תהיה טובה והעתיד בארץ החדשה יהיה טוב יותר, גרמה לאופטימיות רבה וקוצר רוח לארוז ולצאת. העונה הייתה חורף, מזג האוויר היה קשה והבעיה הגדולה הייתה חימום הבית ולבוש חם. הדבר המייאש ביותר היה חוסר התעסוקה בגלל האיסור לבוא לבית הספר ולהשתתף בשעורים ובפעילויות וחוגים. יום אחד ההורים באו הביתה עם שתי תיבות עץ גדולות ואמרו שבהם יארזו את הדברים שנחוצים לנסיעה לישראל, התברר שמותר היה לקחת רק 70 ק"ג מטען לנפש; גם הבנים הבינו שאי אפשר לקחת דבר חוץ מבגדים, אולי ספר אחד או שניים ומשחק אחד או שניים. אז ארזו קופסת שחמט וקופסת מונופול.

בינואר שנת 1959, הארגזים נמסרו לחברת הובלה, ההורים של סבא שלי ארזו שתי מזוודות גדולות עם בגדים ודברים נחוצים לנסיעה ממושכת, ונשארו בדירה ריקה, עד שבוקר אחד עזבו לתחנת הרכבת הראשית בצפון בוקרשט, לעלות לישראל. היה קר מאד – מתחת לאפס מעלות ורוח חזקה, ולא יכלו לעבור בין החברים השכנים להיפרד. בתחנת הרכבת הענקית היה משרד מיוחד ליוצאים לחו"ל, ואלו היו מעטים מאד כי המשטר הקומוניסטי לא אישר נסיעה חופשית לאן שהאזרח רצה. אז המשרד שימש באותו יום לטיפול ביהודים שהורשו לעלות לישראל, והיו שם אולי מאה משפחות – הורים וילדים. המבוגרים עסקו בתהליכי הרישום, הפקדת מסמכים וקבלת תעודות מסע, והילדים נאלצו להמתין בחוסר מעש באולם המתנה גדול וקר. הסידורים נמשכו הרבה זמן והשעמום היה גדול, אבל בגלל הקור העז אי אפשר היה לצאת מהתחנה, כך שכולם ישבו באולם החמים והביטו בתמונות שהיו תלויות על הקירות. לאף אחד לא היה מצב רוח למשחקים, כך שבאולם ההמתנה היה שקט כמו בקונצרט.

אחרי זמן רב התחילו לזהות ולסמן את ארגזי המטען של כל משפחה ולהעמיס אותן על קרון משא; כל משפחה שמטענה סומן והועמס קיבלה כרטיסים מיוחדים לעלייה לקרון נוסעים שישמש לאורך כל המסע, שיתברר כדרך ארוכה מאד. בצהרי היום המשפחה הייתה כבר על הרכבת אבל עד שהסתיימה ההעמסה וכולם עלו, הנסיעה החלה אחרי השעה ארבע. כולם היו עייפים משעמום, צמאים ורעבים, אבל שמחו שיצאו לדרך. אימא הוציאה כריכים ותרמוס עם תה חם שהכינה מהבוקר ותפוחי עץ, ומצב הרוח השתפר.

בחורף מחשיך מוקדם, ותוך כדי נסיעה ירד הלילה והנוסעים לא ראו דבר מבעד לחלונות, שעמום גדול והפתרון היחיד היה קריאה בספר או בעיתונים שסבל אחד הביא. עד לנקודת מעבר הגבול להונגריה ארכה הנסיעה כ-12 שעות. כדי להפיג את השעמום ההורים סיפרו על תוכנית העלייה, כלומר סיפרו שברכבת הזאת יש מספר קרונות שמסיעות רק יהודים שעולים לישראל, ושהם יעברו דרך בודפשט – בירת הונגריה, דרך וינה – בירת אוסטריה, רומא – בירת איטליה ועד נאפולי, עיר הנמל הגדולה בדרום איטליה. משם יפליגו באונייה ישראלית לחיפה. לבנים זה היה מעניין כי סבא רבא הסביר את הדרך על גבי מפת אירופה שהציג להם, ובשעה מאוחרת נרדמו.

למחרת הרכבת הגיעה לבודפשט, הקרונות עם העולים נותקו משאר הקרונות והוסעו לסככה מיוחדת תחת שמירה, כי כל הרכוש של המשפחות היה בארגזים ובמזוודות. את המשפחות הסיעו באוטובוסים למחנה צבאי ישן בפרבר העיר, שהוכשר כאכסנייה לעולים על ידי הסוכנות היהודית. שם יכלו להשתחרר קצת מהמתח של הנסיעה הארוכה ברכבת סגורה, להתקלח ולהחליף בגדים, לאכול ארוחה חמה ולנוח באמת במיטה טובה. למחרת כולם הוסעו לתחנה, עלו לקרונות השמורים שחוברו לרכבת נוסעים לווינה, אוסטריה ויצאו לדרך. הקטע הזה היה קצר, רק מספר שעות, באור יום, כמו טיול מאורגן: שמיים בהירים, נוף יפה, הכלל מכוסה שלג לבן ורענן – ממש גלויה. גם בתחנה של וינה הופרדו הקרונות של העולים משאר הרכבת והוכנסו למקום שמור. המשפחות לקחו רק מזוודה אחת ונסעו באוטובוסים לאכסנייה דומה לזאת שבבודפשט, מחנה צבאי ששופץ והותקן כמגורים זמניים לעולים. כאן הוסבר למשפחות שהמשך הנסיעה יהיה בעוד יומיים או שלושה, ובזמן הזה אפשר לצאת ולסייר בעיר.

זאת הייתה חוויה גדולה כי הבנים לא היו עד אז בחוץ לארץ, ובעיר הזאת יכלו לראות ארמונות ופארקים ואתרים עליהם קראו בספרים, ולמרות הקור הם טיילו ברגל כל היום ונהנו מאד. לפנות ערב חזרו לאכסנייה, אוכל חם, מקלחת ולישון. גם למחרת טיילו בעיר, ביקרו ב"פראטר" – הלונה-פארק המפורסם של העיר אבל לא יכלו ליהנות מהמתקנים, כי לא היה להם מספיק כסף. אבל מדמי הכיס הקצובים שקיבלו ממוסד העלייה קנו לבנים תור בגלגל הענק שהיה אז הגבוה ביותר באירופה, וגם נהנו לשבת בבית קפה מכובד לעוגה וכוס שתיה חמה. ההורים שתו קפה עם קצפת והבנים טעמו תה מתובל בקינמון – כי בזמן ההוא הילדים לא נגעו בקפה.

ביום השלישי, אחרי ארוחת הבוקר כולם התארגנו והוסעו לתחנת הרכבת; שוב העמסת המזוודות, חזרה למקומות המסומנים ויציאה לדרך ארוכה עד רומא באיטליה. גם הקטע הזה נמשך כ-12 שעות, דרך הרים מכוסים בשלג ויערות נרחבים, עם עצירות מעטות בהן ניתן היה לרדת לרציף כדי להתאוורר, כי אז היו מעשנים בלי חשבון, וגם להניע קצת את האיברים המאובנים. ברומא לנו לילה אחד, אחרי הנסיעה קיבלו העולים ארוחה חמה, מקלחת ומיטה נקיה; למחרת היה זמן לטייל באתרים המפורסמים של העיר, והביקור הקצר ברומא היה מהמם: העתיקות המפוארות עם הסיפורים המעניינים המתקשרים להיסטוריה ולאגדות המיתולוגיות, הכיכר הענקית שבחזית הוותיקן, הרחובות היפים והארמונות המרשימים. כל היום על הרגליים כדי לראות וליהנות מחוויה גדולה מאד. בסופו של יום חזרו לארוחת ערב מאורגנת, ואז שוב עלו לקרונות והלאה ברכבת לנאפולי.

בלילה הגיעו לעיר הנמל ושם שוכנו במלון, כל משפחה בחדר אחד עם מזוודה אחת, ולא היו די בגדים מתאימים להחלפה. אז התקלחו והחליפו מה שאפשר, ואת היתר כיבסו ביד וייבשו על הרדיאטורים בחדרים. למחרת כולם בילו את הבוקר בחדריהם עד אשר הבגדים התייבשו ויכלו להתלבש כראוי ליציאה לטיול רגלי בעיר ולהכיר את האתרים. נציגה של הסוכנות היהודית הודיעה שההפלגה לישראל תהיה בעוד ארבעה או חמישה ימים, ועד אז כל אחד חופשי לעצמו, אבל חייבים לחזור למלון בשעה שבע בערב כדי לקבל ארוחה ועדכונים והנחיות. מזג האויר בנאפולי היה יותר נוח מאשר בבוקרשט או בווינה; חורף מתון עם קצת גשם ורוח מהים התיכון, אבל לא קפוא. כך שאפשר היה לטייל הרבה וליהנות מעיר נעימה, בה ראו לראשונה עצי דקל אמיתיים וקקטוסים מסוגים שונים, ואכלו לראשונה קלמנטינות טריות בחורף. ברומניה אכלו בחורף "פירות של חורף", כלומר רק תפוחי עץ ואגוזי המלך; פרי הדר היה רק מיבוא, אגסים ותותים, משמשים וענבים היו רק בחודשי הקיץ.

כמה דברים מרשימים ביותר שסבא שלי זוכר: הנמל הגדול של העיר בו היו אוניות נוסעים ואוניות מטען ענקיות וספינות דייגים צבעוניות, וגם ספינות מלחמה של הצי האיטלקי. ברציף נפרד עגנה נושאת מטוסים אמריקנית גדולה ביותר, ממש כמו שראו בסרטי מלחמה – וזה היה מראה מרשים ביותר. סבא אפרים – שאהב לצייר תמיד, נעמד על הרציף מולה והתחיל לצייר אותה בפנקס ששמר בכיסו, וכולם חיכו לידו עד שהשלים את הרישום ורק אז המשיכו לסייר.

לא רחוק ממעגן הדייגים היה שוק גדול בו הציגו ומכרו את מה שתפסו באותו בוקר: מיני דגים בגדלים ובצבעים שונים, תמנונים וכוכבי ים גדולים וקטנים, סרטנים וכל מה שנקרא 'פירות-ים'. מובן שזאת הייתה גם חוויה בפני עצמה, כי הרבה יצורים ימיים שראו שם בדוכנים הכירו רק מקריאה בספרים. השוק היה ענקי והמוני אדם עסקו שם במכירה וקנייה, משאיות נכנסו ויצאו עם סחורה, רעש והמולה וריחות מוזרים, אפילו דוחים.

משם טיילו למרכז העיר והכירו את הכיכרות המרכזיות עם הארמונות והמצודה המפורסמת, והלכו במעלה הכביש העולה מהנמל כדי לצפות על המפרץ וסביבות העיר. מנקודת תצפית טובה ראו את האי קאפרי ואת הר הגעש וזוב שלמרגלותיו נמצאת העיר העתיקה פומפי, שכוסתה באפר וולקני בהתפרצות הר הגעש בתחילת האלף הקודם. גם הבנים וגם ההורים הכירו את ההיסטוריה של העיר אבל מובן שלא יכלו לנסות אפילו לנסוע לבקר באתר החפירות הארכיאולוגיות שנערכו שם.

כל הימים בנאפולי היו כמו סיור מודרך עם הליכות ממושכות ברחובות המרכזיים של העיר ותצפית מבחוץ על כל מיני בניינים מפורסמים ומרשימים, כשההורים מסבירים ונעזרים במפה שקיבלו במלון. למרבה המזל מזג האוויר היה נוח למדי וכך יכלו לטייל בנחת, בלבוש קל יחסית וללא פחד מגשם ומקור עז. באחד הימים אפילו נכנסו לראות סרט קאובויס אמריקאי, וזאת הייתה חוויה מיוחדת במינה, כי ברומניה לא הוקרנו סרטים מהסוג הזה כלל.

ואז, הגיעה ההודעה שהאונייה בה יפליגו העולים מהקבוצה הזאת לישראל תגיע לנמל בשעות הלילה, וההכנות להפלגה יימשכו עוד יום-יומיים, אז יעמיסו עליה את הארגזים של המשפחות, ולאחר מכן כל משפחה תתפקד ותעלה עם המזוודות שלה לאונייה. גם המבוגרים וגם הילדים נכנסו למתח מסוים, כולם סידרו מחדש את המטען האישי – יש לזכור שמדובר בשתי מזוודות למשפחה, כי הארגזים שנחתמו בבוקרשט נשארו ונשמרו נעולות כל הדרך. מחפשים את החפצים שפוזרו בחדר ואוספים אותם יחד, כביסה אחרונה וייבוש וקיפול, חושבים מה ללבוש בזמן ההפלגה. אף אחד ממאות העולים לא הפליג עד אז בים, ועוד בחורף; נציגת הסוכנות המליצה להתלבש חם, כמו בנסיעה הארוכה ברכבת.

לבסוף הגיע היום: בבוקר יצאו כולם לאכול ארוחה אחרונה באיטליה, העבירו את המזוודות לחזית בית המלון ועלו לאוטובוסים בדרך לנמל. המשאיות עם הכבודה נסעו אחרי האוטובוסים בשיירה עד הרציף, שם עגנה אונייה לבנה עם דגל ישראל ושבעה כוכבי זהב צבועים על הארובה – האונייה "ארצה" של חברת צים. העמסת המזוודות ארכה הרבה זמן והמשפחות חיכו בשורה ארוכה על הרציף; הארגזים הגדולים היו כבר בבטן האונייה, וכל מה שנותר היה להזדהות ולקבל סידור לינה על אחד הסיפונים. בשעות אחר הצהריים יצאה "ארצה" את הנמל בדרך לישראל ואף אחד לא שם לב שמהבוקר מאות העולים – מבוגרים וצעירים, זקנים וילדים – לא אכלו ולא שתו דבר. ההתרגשות וההתלהבות היו בשיאן כי רק אז היה ברור ובטוח שעולים לישראל! האנשים עמדו על הסיפון העליון וראו את הנמל נשאר מאחור, והתחילו לחשב מתי תסתיים ההפלגה. רק לפנות ערב שודרו הודעות ברמקולים של האונייה על סידורי האוכל בארוחת הערב, אבל זה היה ממש שולי. כולם היו עייפים ורעבים, ולא היו בטוחים איך אפשר לישון באונייה שמתנדנדת בים, ללא פרטיות של ממש וללא נוחיות מתקבלת על הדעת. אבל היה ברור שמדובר רק במספר ימים ויש לקוות שלא תהיה סערה בדרך.

ימי ההפלגה היו די משעממים, מזג האויר היה קר עם רוחות וגשם. סבא אפרים ואחיו, עם ילדים נוספים, היו לרוב על הסיפון העליון וניסו לראות דולפינים, או אוניות אחרות. היה די קשה להיות הרבה זמן בחוץ בתנאים כאלו, אבל זה היה עדיף על שהייה בסיפון התחתון, שם המבוגרים דיברו ועישנו, והיה רעש וצפיפות. חלק מהזמן רבצו במיטות עם ספר או ניסו לשחק בשחמט, דמקה או ארץ-עיר. אוכל ושתייה ניתנו בצמצום ובשעות קבועות לפי משמרות כך שהארוחות שימשו מסגרת לבטלה המתמשכת. בסך הכל זה לא היה שיט תענוגות, אבל הילדים לא סבלו יותר מדי.

לילה אחד, סביב השעה עשר, כשהרוח על הסיפון העליון הייתה שקטה, הרבה משפחות היו בחוץ להתאוורר. ואז לפתע ראו באופק במזרח הילה בהירה של אורות. המבוגרים שאלו את הצוות מה הדבר, והתשובה הייתה: קרבים לחיפה, מגיעים ארצה. ההתלהבות הייתה מהירה ורבה, ילדים רצו לסיפון התחתון להפיץ את הידיעה, וכמעט כל העולים עלו ונדחסו על הסיפון העליון לראות את היופי. אחרי כשעה ההתרגשות פגה והמשפחות חזרו למקומות השינה שלהם, לילה אחרון לפני ההגעה לישראל.

האונייה לא שטה מהר ונכנסה למפרץ חיפה בשעות לפני הצהריים של יום שבת ה- 28 בפברואר 1959; העולים היו כולם אחרי ארוחת הבוקר ולא ידעו מה לעשות: לארוז את מעט החפצים שהיו איתם על האונייה, לשמוע הסברים מאנשי הצוות או מנציגי הסוכנות לגבי הירידה לחוף, להכין מסמכים ותעודות. הילדים לא הבינו דבר, חוץ מזה שעוד מעט האונייה עוגנת ומגיעים לחיפה. אבל האכזבה הייתה מרה: בגלל השבת יצטרכו להמתין על האונייה עד למחרת בבוקר, כאשר פקידי הסוכנות ואנשי ביקורת הגבולות יגיעו לעבודה, ויוכלו לטפל בקליטה שלהם. מצב הרוח של כולם נפל מיד והמבוגרים לא ידעו כיצד להעסיק את הילדים במצב משונה כזה, הסגר מול העיר חיפה.

אבל ביום למחרת, ה- 1 במרץ, ירדו מהאונייה אל תוך סככה ענקית והסתדרו בתור ארוך, משפחה אחרי משפחה, לפי הסדר שנקבע עוד בתחילת הדרך, כשעלו על הרכבת בבוקרשט. ההתנהלות הייתה מסורבלת והרישום היה איטי, כל הדיבורים היו ביידיש – כך שהילדים לא הבינו כלום, וזה היה משעמם ומעייף. אסור היה להתרחק מההורים שעמדו בתור הארוך וזזו כל חצי שעה כמה צעדים, ואסור היה לצאת ולראות את הנמל ואת האוניות, שהיה מאד מסקרן. אחרי זמן רב קיבלו את תעודות העולים והפניה לאוטובוס מספר 93; הוסבר להם שאחרי שכל העולים שמיועדים לאותו ישוב בארץ יטופלו, וארגזיהם ומזוודותיהם יאותרו ויקובצו למשאית אחת, האוטובוס יסיע אותם אל בתיהם החדשים.

ואמנם בשעות אחר הצהריים יצא האוטובוס מספר 93 עם תשע או עשר משפחות עליו, הורים וילדיהם, למקום בלתי מוכר בעליל, ושמו בית-שאן. המזוודות נערמו על גג האוטובוס (שוסון של אגד, עם מנוע מרעיש וחלונות שלא נסגרו היטב), והמשאית עם ארגזי המטען נוסעת בעקבותיו. אותו יום היה מעונן וירד גשם שחדר מבעד חלונות אחדים, הנסיעה הייתה איטית והקור באוטובוס הציק. הנוף העירוני של העיר התחתית בחיפה לא היה יפה. רחובות צרים ובניינים מוזנחים, תנועת רכבים מסורבלת והרבה בתים פגועים או אפילו הרוסים, זכר למלחמת העצמאות שהתרחשה עשר שנים קודם. הם נסעו מחיפה לעפולה, הנוף מחוץ לעיר היה יפה: שדות ירוקים, מטעים וישובים קטנים פה ושם עם מרחבים ביניהם. אבל הכביש היה רעוע ומלא מהמורות והנסיעה לא הייתה נוחה.

בעפולה עצרו האוטובוס והמשאית במגרש אחורי של מתחם שנראה כמו תחנת אוטובוסים, אבל אסור היה לרדת. מלווה הקבוצה מטעם הסוכנות הודיע חגיגית על הפסקה של שעה בשביל להזיז את הרגליים ולקבל אוכל ושתייה. תוך כחצי שעה חילקו לכל אחד קופסת קרטון ובתוכה מנה ארוזה, טריה אך לא חמה, תפוח עץ ותפוז וחפיסה של שוקולד "פרה"; כל אחד קיבל גם ספל מפח אלומיניום לשתייה חמה שנמזגה מדוד גדול של חליטת תה, עם פלח לימון. לא קל למתוח איברים וגם לאכול ולשתות, שלא לדבר על שירותים, כשהחבורה כולה נמצאת מחוץ לתחנת אוטובוסים מסודרת, וגם יורד גשם מדי פעם. לבסוף כולם אכלו ושתו וביקרו בשירותים וחזרו לאוטובוס והמשיכו בנסיעה, ואז הגיעו לבית-שאן, הישוב החדש שלהם.

התדהמה הייתה גדולה, כי זה לא מה שציפו – הכוונה למבוגרים, כי הילדים לא חשבו כלל מה צפוי להם. בית-שאן בשנת 1959 לא הייתה עיר במובן שאנשים מאירופה הבינו; בית-שאן היה למעשה כפר ערבי גדול ומכוער, מוזנח וחצי הרוס מהמלחמה, בנוי ברובו באבני בזלת שחורה לאורך מספר רחובות צרים ומפותלים. הבתים נראו כלא גמורים, לא היו להם גגות (כמו באירופה), לא היו מטויחים (כמו באירופה), ובחלונותיהם לא היו פרחי נוי. במרכז העיר הישנה הזאת התנשא מגדל מים מכוער ובסמוך לו הייתה תחנת האוטובוס הראשית, אליה הוביל רחוב ראשי עם חנויות קטנות משני הצדדים, וזה היה המרכז המסחרי אז. מאכזב מאד.

אולם דרומה משם היה מתחם גדול וחדש שקראו לו "מעברה", ומהר מאד העולים הכירו אותו: שכונה חדשה אשר הרחובות בה לא היו סלולים עדיין – רק שכבת כורכר והמון שלוליות, ולאורך הרחובות צריפים מפח (נקראו בשם פחונים) או מלוחות אסבסט (אזבסטונים). כל צריף מיועד לשתי משפחות, לכל משפחה חדר כניסה קטן, מטבח לא גדול ושני חדרי מגורים; מקלחון קטן ולידו חדרון עם מדפים כמחסן שרות, אבל בית שימוש – בחצר, משותף לשתי המשפחות. למשפחה של סבא אפרים נתנו יחידה בשכנות למשפחה שגרה שם חצי שנה כבר, והם היו עולים מהרי האטלס במרוקו. לפנות ערב נכנסו לדירה עם שתי המזוודות שלקחו איתם כשעלו לאונייה, והובטח להם שהארגזים עם הציוד יגיע למחרת. בפנים מצאו ארבע מיטות ברזל ומזרני קש, שולחן עץ וארבעה כסאות פשוטים, מטאטא, מגב וגם וילון למקלחון.

האבא והבנים הלכו למחסן העירוני של הסוכנות כדי לקבל ציוד לבית: שמיכות, צלחות וכוסות וסירים וסכו"ם, מגבות וסבון וחומרי ניקוי. אבל לא היו סדינים! הציוד שארזו בבוקרשט היה נעול בארגזים, שיגיעו אולי מחר, אז איך יציעו את המיטות? אבא והבנים – סבא אפרים ואחיו שמוליק – הלכו שוב למחסן העירוני לבקש שם סדינים. סדינים לא היו אבל הבטיחו שיביאו בעוד יום או יומיים וכל משפחה תקבל חבילה לביתה; אז עמדו קצת בתור כדי לקבל ארוחות ארוזות, בקבוקי שתייה ופירות, תפוחי עץ ותפוזים. עד שחזרו הביתה אימא כבר פתחה את המזוודות וסידרה את תכולתן על המדפים, והכינה את השולחן לארוחת ערב. המשפחה המרוקאית יצאה לחצר המשותפת לראות את המשתכנים החדשים והאישה החליפה כמה משפטים עם אימא של סבא אפרים בצרפתית.

ההורים עשו עוד כמה סידורים בדירה וישבו לאכול; הכל היה בסדר עד שהתברר שאין כלי להרתיח מים בשביל תה וקפה, לא קומקום ולא כיריים. אז אימא הלכה לשכנים שגרו בחצי השני של הצריף, הסבירה את המצב וקיבלה פתיליה ופינג'אן גדול מנחושת, שקית עלי תה מיובשים ושקית קפה שחור. אכלו ושתו, והעייפות שנצטברה במשך היום הארוך הכריעה את הבנים. בחוץ ירד גשם והרוח יללה בחלונות, הדירה הייתה קרה ולא היה כוח למקלחת, אז פשוט נפלו על המיטות החשופות בבגדים, רק מגבת נקיה מתחת לראש ושמיכת צמר מכסה מעל, ונרדמו מיד. ההורים נשארו ערים עוד זמן מה, סיכמו ביניהם את תלאות הדרך, ואולי התחילו לחשוב מה יעשו בהמשך.

למחרת בבוקר המשיך לרדת גשם והרוח הייתה חזקה, כך שנאלצו לשבת בבית בחוסר מעש. ההורים חיכו לבואם של נציגי הסוכנות כדי לקבל הסברים ותוכניות לתחילת הקליטה במקום החדש. עבר חצי יום עד שהם באו. הגשם פסק וסבא אפרים ואחיו יצאו להסתובב במעברה ולהכיר את המקום. הכל היה חדש אבל לא גמור ממש, הרחובות היו ללא אספלט עדיין ומלאים שלוליות, לא היו מדרכות ולא עצים ליד הצריפים, רק עשבי בר. לרחובות לא היו שמות אלה מספרים, וזה נראה מקורי ומוזר בעיני הילדים. הם ראו כמה אנשים וילדים שהגיעו איתם באונייה, אבל כולם פוזרו ברחבי המעברה ולא יכלו להיפגש בקלות – יעבור זמן מה עד שיקשרו קשרים ויקימו חבורה קטנה של בנים ובנות שבאו מאותו רקע ודיברו אותה שפה.

לילדים לא הייתה מסגרת, להורים לא הייתה תעסוקה, והמתינו להנחיות של נציגי הסוכנות לגבי העתיד. כשבועיים אחרי הגעתם לארץ חל חג הפורים, ולראשונה ראו תהלוכות של ילדים מחופשים ברחובות, כי בחו"ל הסתפקו רק בקריאת המגילה בבתי הכנסת ובכיבוד של ממתקים ושוקולדים לילדים. אחר כך הגיע חג הפסח, כך שעל בית-ספר לא דיברו עד תחילת חודש מאי. סבא לא זוכר שהיה בבית-שאן קן של תנועת נוער, או מועדון ילדים ונוער, והוא ואחיו יחד עם עוד כמה ילדים עולים עסקו רוב הזמן בטיולים רגליים בשכונות העיר החדשה שלהם. אחרי פסח התחמם מזג האויר והיה קל ונעים לבלות בחוץ, והילדים הרחיקו בסיורים שלהם וגילו מקומות מעניינים ויפים. הם הרחיקו עד קיבוץ מסילות והלכו לאורך נחל חרוד ולצד ברכות הדגים של הקיבוץ ובין השדות המעובדים.

בחודש מאי כל הילדים העולים שובצו בכיתות בית הספר לפי גילם, אבל איש לא חשב שהם לא יודעים אפילו אות בעברית. לא הייתה תוכנית ללמד אותם את השפה קודם, כך שלמעשה הם בזבזו את זמנם בשורה האחרונה בכיתה, ולא השתלבו. למעשה, החבורה של הילדים הרומנים של הסבא שלי הייתה באה לביה"ס בבוקר, נכנסים לכיתות, ובהפסקה הראשונה היו מסתלקים ויוצאים לטייל בחורבות העיר העתיקה עד אחר הצהריים. אחר כך היו חוזרים הביתה לאכול משהו, יוצאים לרחובות המעברה לשחק, ולפנות ערב נכנסו לבתים כדי להתקלח ולהחליף את בגדי היום, כי בחוץ היה חושך, הרחובות לא היו מוארים בחשמל. בסך הכל היו אלו שבועות אחדים של כיף, ללא מסגרת ממש מחייבת, ללא שעורים משעממים וללא מטלות – חוץ מעזרה לאימא בסידור הדירה, או בשיפור החצר הקטנה. כך למשל אספו מכל הסביבה אבני בזלת לא גדולות ועשו מהן שביל מהרחוב עד לדלת הכניסה, ועקרו את העשבים. אבל רוב הזמן בילו עם כמה חברים בחוץ ולמדו להכיר היטב את המקום. בינתיים ההורים הצליחו להתקשר עם נציג "עליית הנוער" ולהסדיר לבנים שיבוץ במסגרת מוסד חינוכי קיבוצי, שיבטיח לימוד השפה, שילוב בלימודי בית ספר והסתגלות לתנאי הארץ.

אבל אליה וקוץ בה: בגלל הפרש הגילאים בין הבנים – סבא אפרים גדול משמוליק בשנה וחצי – נאלצו השניים ללכת למוסדות נפרדים, סבא לקיבוץ כפר מסריק במפרץ חיפה, ושמוליק לקיבוץ לוחמי הגטאות מצפון לעכו. סבא מצא שם חבורה של ילדים עולים בני 13 – 14, בנות ובנים מאורגנים כקבוצה של לומדי שפה חדשה, במטרה להכשיר אותם להשתלבות בכיתות הלימוד הרגילות בתחילת שנת הלימודים בספטמבר. הלימודים היו מרוכזים מאד בדגש על לשון: כתיבה וקריאה, סיפורי מורשת ציונית, ידיעת הארץ ומסורת יהודית כמקובל בקיבוצים דאז. סבא אהב את האתגר של לימוד נושאים אלו, ותוך מספר חודשים היה כבר מסוגל לנהל שיחה בעברית ברמה סבירה. חברי הקיבוץ דיברו עם הילדים העולים אך ורק בעברית וזה הוסיף הרבה לקליטת השפה ולקליטתם בחברה החדשה.

1959 קבוצת ילדי החוץ (עולים) בכפר מסריק, הגבוה באמצע מאחור הוא סבא

כל ילד עולה התקבל למשפחה בקיבוץ בתור "ילד מאומץ" כדי שתהיה לו מסגרת משפחתית לשעות הפנאי, דבר שחיזק מאד את תחושת השייכות למקום ולחברה. בתחילת שנת הלימודים פוזרו הילדים הרומנים בין הכיתות של המוסד החינוכי לפי הגיל, וסבא עשה חיל בלימודים ונחשב לחניך מצטיין בכל המקצועות. אחרי חגי הסתיו ובזמן של חופשת חנוכה, הוחלט לשבץ את כל הילדים בשכבת הגיל של סבא לעבודה בענפי המשק; לסבא יצא לעבוד בענף גד"ש ומספוא, הוא למד לנהוג בטרקטור, להפעיל מכונות חקלאיות, להתקין צינורות השקיה בשדות. סבא אהב מאד את העבודה ועשה את המשמרות שלו בשמחה רבה; הוא אהב במיוחד להסיע עגלות של אספסת לרפת הפרות החולבות במשק, ולהתכבד בכוס חלב טרי וקר. כל עונה והעבודות שלה, סבא נהנה מאד מהעבודה בשדות, השתזף, גידל שרירים ולמד הרבה על החקלאות המודרנית.

וברור שהיו משחקים וספורט ובריכת שחיה, ושעות הפנאי נוצלו עד תום במגרשים ובמים. סבא היה שחקן טוב בכדורעף וכדורסל, ואהב מאד לשחות ולצלול בבריכה; אחת התחרויות האהובות על הבנים הייתה מי צולל רחוק יותר והאתגר היה לזנק בקצה אחד ולשחות מתחת למים עד הקיר הנגדי, בנשימה אחת. משחק הבריכה הטוב ביותר לבנים ובנות גם יחד היה "קדרים באים", ואת זה נהגו לשחק שעות ארוכות. בגיל 16 כל הבנים והבנות בשכבה של סבא עברו קורס מצילים ובחודשי הקיץ שימשו תורנים ליד בריכת השחייה מהבוקר ועד הלילה, וזה היה כיף גדול. האחריות שלהם הייתה במיוחד כלפי ילדי הגן שהיו באים לבריכה הרדודה בקבוצות, לפי שכבות הגיל בבתי הילדים.

בילוי קיץ אחר של הבנים היה בבריכות הדגים, לשם היו באים מוקדם בבוקר לעזור לדייגים בעבודתם, אחר כך לאכול דגים על הגריל עם סלט ירקות טרי עם החברים המבוגרים, ולבסוף לסגור את מכלי המשלוח של הדגים לשיווק במרכז האזורי של "תנובה". בחורף, בחופשת חנוכה התקיימו מסעות התנועה – השומר הצעיר, לאזורים שונים בארץ: בכתה ט' צעדו 4 ימים מים-אל-ים, כלומר יצאו ברגל מחוף אכזיב וחצו את הגליל עד ים כנרת. את הלילה עשו בחניוני קק"ל, באוהלי סיירים עם שמיכות צמר צבאיות ישנות (לא היו אז שק"שים!), ואת האוכל הכינו על מדורה ועל גבי פרימוס. כל הציוד האישי, כל האוכל והשתייה נישא בתרמילים על גביהם של הילדים לאורך המסלול. בנתיב המסע נפגשו עם ילדים מקנים אחרים, מקיבוצים ומערים וכך נוצרו היכרויות וחברות. ביום המסע האחרון המתינו המשאיות של כל קבוצה במגרש גדול סמוך לחוף הכנרת, הילדים נפרדו מהמכרים החדשים, העלו את ציודם והתישבו על הספסלים הארוכים, וחזרו לקיבוץ.

שנה אחר כך נערך מסע קשה יותר, מערד דרך ואדי זהר, לאורך חוף ים המלח ועד מצדה. בלילה הרביעי חנו למרגלות ההר במחנה משותף עם ילדי השומר הצעיר מקיבוץ אדמית, ולמחרת, באור ראשון, עלו בשביל הנחש עד הפסגה. שם נערך מפקד של מאות המשתתפים במסע הארוך, שמעו הסברים על ההיסטוריה של המקום, וסיירו בין שרידי המבנים העתיקים. סבא התלהב מאד מהביקור ובקיץ התנדב לעבוד בחפירות הארכיאולוגיות שבהר, ובילה שם עשרה ימים מעניינים ביותר; העבודה ליד חוקרי היסטוריה באתר המצדה זיכתה אותו בהרבה ידע על תולדות עם ישראל בארץ ישראל. הוא ממשיך עד היום הזה להתעניין בהיסטוריה וארכיאולוגיה של הארץ, וכבר יצא לנו לבקר יחד באתרים כאלו – מוזיאון ארץ ישראל, קיסריה, ירושלים.

1961 מסע תנועה, על המצדה, סבא במרכזה למעלה בלי כובע

כעבור שנה נוספת סבא היה במסע בדרום הארץ, במכתשים בנגב; הוא כבר היה מדריך בתנועה, בקן של הקריות אשר במפרץ חיפה, לא רחוק מהקיבוץ. במסע הזה הוא היה עם החברים מהשכבה שלו בקיבוץ, אבל גם היה צריך לפקח ולדאוג לקבוצת החניכים שלו מהעיר. זאת הייתה חוויה מיוחדת כי חוץ מההנאה שבבילוי בטבע עם חברים טובים במקומות חדשים ומעניינים, הייתה גם משימה של אחריות וליווי של קבוצת חניכים צעירים יותר. זה תרם רבות לגיבוש האופי והיכולת של סבא לארגן ולנהל. מסעות התנועה והטיולים האחרים שסבא עשה עם חבריו מהקיבוץ לימדו אותו להכיר את הארץ "דרך הרגליים", לנווט ולהתמצא בשטח, להסתדר במקומות שונים בתנאי מזג אויר שונים, להיות מסודר ומאורגן, ולדאוג לכל מה שנחוץ כשמתרחקים מהבית.

אלו היו השנים הבונות של סבא כילד שהפך לנער והתבגר והתחזק בגוף וברוח לקראת הגיוס לצבא; בבוא הזמן הוא ילך לקורס טיס ויהיה נווט בחיל האויר ויעשה קריירה כאיש תעופה בנתב"ג. הוא התגבר על קשיי המעבר מארץ אחת לארץ חדשה, ללא ידיעת השפה וללא הכרת ההווי הישראלי, התאקלם והתערה בחברת הנוער בקיבוץ ומשם בנה חיים מועילים ומשפחה יפה ומצליחה, ואני חלק ממנה.

1966 בסיום קורס טיס עם סבא רבא לזר

1968 עם האישה לעתיד, סבתא ורדה

1982 בתפקיד ראש אגף המבצעים בנתב"ג

הזוית האישית

ניר: הפגישות עם סבא היו מעניינות, מצחיקות ועם כיף. הסיפורים גילו לי חיים של ילד מלפני 65 שנה וחוויה של מעבר לארץ חדשה, התבגרות והגשמה עצמית. אני מאחל לסבא אפרים עוד שנים רבות של בריאות, ועוד מפגשים בארבע עיניים, לשמוע עוד זיכרונות וסיפורים מהעבר שלו.

סבא: נהניתי מהסקרנות של ניר, מהשמחה שלו למשמע ההרפתקאות/ ה'קונצים'/ המשחקים שסיפרתי לו, ורובם לא נכללים במסמך זה.מקווה שהוא הפנים את המסר של עצמאות ונחישות, אחריות ויוזמה. אני מאחל לניר לגדול עם הערכים האלו, ללמוד יפה, להתקדם בעיסוק הספורטיבי שהוא אוהב, ולהיות בן אדם.