מאגר סיפורי מורשת

הילדות של סבתא חנה עברה בעיר סמרקנד באוזבקיסטן, שהיא מדינה מוסלמית. סבתא מספרת: "במשפחה שלנו תמיד חגגנו את חג הפסח כמו שצריך. התכוננו הרבה לפני החג. אני ואימא עשינו ניקיון פסח יסודי. אהבתי לעזור לאימא. הכי הרבה מצא חן בעיני  לשטוף את החלונות הגבוהים במרפסת, מפני שהיה צורך לעלות על שרפרף, אחר כך  על השולחן ועל השולחן היה עוד שרפרף. היה לי קל וכיף. גם אבי היה עסוק בהכנה. תפקידו היה  ללכת  לשכונת "מכלה" בעיר סמרקנד. זה היה אזור של קהילה יהודית בוכרית. שם הוא קנה מצות לפסח. יהודים בוכריים אפו מצה גדולה ועגולה בתנורים מיוחדים. ההורים שלי שמרו על המצה בציפית לבנה ומגוהצת על ארון גבוה, כדי שהילדים (אנחנו) לא יגעו במצה לפני פסח.

חג  פסח מיוחד

כל החגיגה התרחשה בסתר כדי שאחרים לא יגלו שאנחנו יהודים וחוגגים את החגים שלנו. ההורים לא רצו שמישהו יידע שאנו אוכלים מצה. אפילו בזמן הפסח לא הרשו לי להזמין את החברות הביתה. גם ההורים שלי לא הכניסו שום שכן לתוך הבית.

בבית הספר לא הייתה חופשת חג כמו בישראל. המשכתי ללכת לבית הספר, חברות שלי הזמינו אותי למזנון בית הספר או לחנות לקנות לחמניות. לא ידעתי איך לומר שאסור לי לאכול חמץ ואז המצאתי כל מיני סיבות כמו "אין לי מספיק כסף". חברות הציעו לי לשלם במקומי. אז שיקרתי  ואמרתי שאני לא רעבה. באמת אני זוכרת את תחושת הרעב שלי. כל הפסח לא אכלתי בשום מקום – רק בבית ועם המשפחה. במשפחה שלי היה נהוג לאכול ביחד במיוחד בחג הפסח. אפילו סבתא הזקנה חכתה בסבלנות. ככה שמונה ימים.

יום אחד היה מקרה מעניין. נכנסתי עם אימא לבית של אנשים שלא הכרנו קודם, פתאום שמתי לב שבמטבח שלהם מונחת מצה. אמרתי לאמי בשקט ש'כאן גרים יהודים'. גם הם הבינו שאנחנו יהודים. כולנו שמחנו שיש משהו משותף בינינו. השמחה הייתה רבה מאוד. חשבתי שהם קרובי משפחה. הם דיברו אלינו כאילו היו קרובי משפחה שלנו.

לפני חג הפסח סבתא שלי תמיד קיבלה חבילה ממוסקבה ושם תמיד הייתה מצה קטנה ומרובעת. סבתא חילקה כל יום מעט מן המצה רק לילדים. זה היה כמו דליקטס. עכשיו בארץ זה הפוך. המצה רגילה וזולה ואילו מצה עגולה יקרה.

ומה היה כאשר גדלתי?

גרתי בעיר תולה עם בעלי ובני הקטן. לפני פסח נסעתי למוסקבה לרחוב ארחיפוב לסינגוגה (בית כנסת). שם קניתי מצה, היה לי מזל: אחרי תור ענק הצלחתי לקנות קמח מצה. אם לא היה לי קמח מצה אז הייתי עושה לבד. תמיד שמרתי את שמונת ימי הפסח והכנתי את כל האוכל כמו שאימא שלי הכינה בילדותי: גיפר, שתה מוצה, עוף ממולא, קניידלעך, מרק עוף, גפילטע פיש וקציצות מקמח מצה. פעם עמדתי בתור ואישה אחת שאלה אם אני רוצה לעלות לישראל. לא ידעתי מה לענות לה בגלל שאפילו לא חשבתי על העלייה לארץ.

עבדתי בגן כגננת. הייתה לי ילדה שאהבה לשבת לידי תמיד. שאלתי את אימא שלה: "אתם יהודים?". היא האדימה ובביישנות אמרה: "כן." כאשר גילינו ששתינו יהודיות אז הפכנו לחברות – ממש כמו קרובות משפחה.

הייתה שנה שאימא שלי באה לגור איתי תקופה מסוימת כי בעלי היה במלחמת אפגניסטן ואבי ניפטר. לפתע אימא שלי חלתה והייתה כל הזמן במיטה. טיפלתי בה ולא יכולתי לצאת מהעיר ולנסוע למוסקבה ליום שלם. אבא של חברה שלי הביא מצה. ניקיתי את הבית ואימא חשבה שזה רגיל שאני מנקה. בתקופת המחלה של אמי נתתי לה לאכול על השרפרף על יד מיטתה. בערב קראתי לשכנה שלנו שלא הייתה יהודייה שתבקר את אימא ותחגוג אתנו ערב פסח. הבאתי מן המטבח שולחן מתקפל. ערכתי את השולחן החגיגי. הושבתי את אמי על המיטה על הכריות והבאתי מהמטבח אוכל. כשאמי ראתה את האוכל של פסח, היא הייתה בהלם. היא לא ידעה שהיום ערב פסח, היה לה מוזר וחדש שבתה יכולה לעשות את כל מה שצריך לפסח. היא התחילה לבכות. עברו המון שנים ועד היום כשאני נזכרת בקטע הזה גם אני מתחילה לבכות. בני משפחתי שומרים מסורת וחוגגים הרבה חגים, אך פסח החג הכי חשוב. בסוף חג הפסח הבנים שלי אומרים: "חבל שפסח נגמר כל כך מהר, אפילו שתמיד אנחנו ממשיכים את פסח עוד יום".

הזוית האישית

סבתא חנה גדילוב מספרת את סיפורה למישל בתכנית הקשר הרב דורי.