מאגר סיפורי מורשת

 

עד שנת 1950, למדתי בבית הספר "אחד העם" באותו הרחוב בו התגוררנו.בסיום כיתה דל"ת, עברנו להתגורר ברמת גן, לא רחוק מגבעת נפוליאון, כאשר בדירה בה גרנו לא היה חשמל, ולעת ערב, הדלקנו עששיות נפט. בשכונה בה גרנו, לא היה כביש סלול וגם לא הייתה מערכת ביוב ובמקומה היה בור ספיגה בחצר. האזור סבל ממכת יתושים וכל חלונות הבית כוסו ברשתות למניעת כניסת היתושים הביתה.

 

 

כנער הייתי הולך מהבית ל"שבע תחנות" שעל נהר הירקון, ודג דגים ליד המפל. בכיתה ה, התחלתי ללמוד בבית הספר לילדי עובדים שנמצא על "גבעת הקופים", שם הכרתי את חברי יגאל זילברמן שסיפורי נסוב על החברות רבת השנים בינינו.

 

בית הספר שכן במבנה בטון שעל גגו היו חדרי כיתה בנויים מעץ. הייתה תקופה בלימודים שלמדנו במקום בבוקר, אחה"צ בצריפים לוהטים מחום ללא מזגנים. בכיתה ז', בהחלטת הממשלה, הוקם החינוך הממלכתי ואז אוחדנו עם כיתה מבית ספר אחר ועברנו ללמוד במבנה חדש ברחוב החשמונאים, לא רחוק מה-"מכתש" בגבעתיים בו היינו משחקים כדורגל עד שהפך למגרש הכדורגל של קבוצת הפועל רמת-גן.

 

בסיום בית הספר, עברתי ללמוד בבית הספר המקצועי "אורט גבעתיים" (לפני שהפך לטכניקום) והייתי נוסע על אופניים (שקיבלתי כמתנת בר-מצווה) מהבית לבית הספר בחורף, בימי גשם שוטף ובקיץ, בימי חמסין.

בסיום הלימודים, נשארנו מספר תלמידים להשלים מקצועות הומניים על מנת לקבל תעודת בגרות.

 

החל מכיתה ה ועד סוף הלימודים, למדתי יחד עם חברי יגאל, הכנו יחד שיעורים, התכוננו יחד למבחנים, היינו הולכים יחד לצפות בסרטים, לפעולות בסניף הנוער העובד "בורוכוב" בגבעתיים ונסענו יחד בקיץ למחנות עבודה בקיבוצים.

 

בשנת 1959 גויסנו לצה"ל כאשר מפרידים בינינו כמה מספרים במספר האישי (שלי:449697 שלו:449700). מלשכת הגיוס לקחו את יגאל ישר לטירונות לבה"ד 4 בצריפין ואילו אותי לקחו לבסיס תל נוף לבדוק את התאמתי לקורס טייס (מבלי לשאול לדעתי אם אני בכלל רוצה). בסיום שבוע בדיקות, נמצאתי בלתי מתאים זמנית מבלי לציין את הסיבה. הגעתי לבה"ד 4 והתחלתי את הטירונות עשרה ימים יותר מאוחר מיגאל שהיה בפלוגה אחרת ואותו הייתי פוגש מידי פעם.

 

באמצע הטירונות, נקראתי שנית לבסיס תל נוף שם הוכנסתי לרופא עיניים שבדק את ראייתי והתברר כי אינני רואה בשתי העיניים 6/6 ונפסלתי לקורס (כיום משרתים בחיל האוויר טייסים עם עדשות מגע שאז טרם הומצאו). בסיום הטירונות יגאלהועבר לבית שמש להקמת מחנה אוהלים לקראת צעדת ארבעת הימים שהתקיימה בפסח ואילו אותי השאירו בבה"ד 4  כדי לסייע בעריכת סדר הפסח שנחגג עם כל סגל הבסיס ומפקד הבסיס ומשפחתו. בהיותנו בוגרי בית ספר מקצועי נשלחנו לקורס נשקים לבה"ד 20 בצריפין שהיה בסיס ההדרכה של חיל חימוש. כיוון שסיימנו את הקורס בהצלחה, הוענקה לנו דרגת טר"ש [טוראי ראשון, הדרגה הראשונה אחרים חפ"ש (חייל פשוט)]. אני הוצבתי בסדנת בת גלים בחיפה. 

 

בוקר אחד במסדר בוקר שאל הרס"ר: "מי זה יגאל טנא?" כשהשבתי שזה אני ביקש שאסור למשרדו בתום המסדר. במשרד הודיע לי כי נפלה טעות בהצבתי ואני צריך להתייצב בסדנה ליד מחנה נתן בבאר שבע, הרס"ר מסר לי את תיקי האישי ושלח אותי לדרכי. בדרך מחיפה לבאר שבע עברתי ברמת-גן ועדכנתי את אמי שאני כבר לא בחיפה אלא בבאר שבע. בדרכי לדרום תפסתי טרמפ על משאית צבאית מקסטינה לבאר שבע וחייל שישב במשאית שאל אותי לאן פניי. כשאמרתי לו סדנת מחנה נתן, הציג את עצמו, אמר שהוא משרת בסדנה והסביר לי שהסדנה ממוקמת מספר קילומטרים דרומית לבאר שבע, צמודה לבסיס שריון של חטיבה 7.

 

הדרך מחיפה עד לסדנה נראתה לי ארוכה כמו נסיעה לקוטב וכשהגענו לסדנה בשעות אחה"צ המאוחרות היא נראתה בניגוד גמור לסדנת בת גלים שהייתה ממוקמת בעיר. בסדנה היו אהלים ששוליהם מורמים, סופת אבק השתוללה ולא נראו חיילים בבסיס. לשאלתי היכן כולם נאמר לי שהם אמורים לחזור מבריכת השחייה בבאר שבע, לשם נוסעים פעם בשבוע. כשחזרו החיילים פגשתי בניהם מישהו שהיה איתי בקורס נשקים וסיפר לי כי ביקש העברה לבסיס אחר וכנראה אני הגעתי להחליפו. הצליחו לסדר לי מיטה ושמיכות כדי להעביר את הלילה ולמחר בבוקר הייתי אמור להתייצב לריאיון עם מפקד הבסיס.

 

בבוקר, בעודי ממתין לראיון, אני רואה מכיוון שער הבסיס מתקרב חייל עם קיטבג ומזהה את חברי, יגאל. לא היה קץ לשמחתי ומצב רוחי נסק לשחקים.אמרתי ליגאל שאם אנחנו כבר מוצבים דרומית לבאר שבע, בו נבקש הצבה בסדנה באילת שם משרתים משך חודש ואחרי כן נמצאים חודש בבית. נכנסנו שנינו לריאיון וביקשנו הצבה באילת.המפקד אמר לנו כי באילת יכול להציב רק אחד מאיתנו ושאל מה בוער לנו והציע שנתחיל כאן ונראה מה יהיה בהמשך.

 

בכדי לקצר את הסיפור יגאל ואנכי ניהלנו את הנשקייה, כאשר אחראי הנשקייה היה סמל ראשון בקבע שהתגורר בבאר שבע שהיה מגיע בבוקר חוזר לביתו אחר הצהרים ולא מתערב בעבודתנו. בערבים היינו יוצאים לעיר העתיקה בבאר שבע לצפות בסרט, לערב ריקודים בבית הועד למען החייל, או לאכול במסעדת "מוריס" (שהייתה מסעדה מפורסמת בבאר שבע).במהלך השרות ביקשתי ללכת לקורס קצינים ועקב כך עברתי מבדקי קצונה בתל השומר ונמצאתי מתאים, אך היחידה סירבו לוותר עלי ולא אפשרו לי ללכת. לקראת סיום השרות נקראתי למפקדת חיל החימוש ובקשו שאלך לקורס קצינים. בתחילה סירבתי ולאחר מסע שכנועים הסכמתי לצאת לקורס.  את קורס הקצינים עברתי בבסיס הצבאי בסירקין. סיימתי כחניך מצטיין והוענקה לי סיכת מ"מ. בסיום הקורס הוצבתי כמדריך בענף אימון מפקדים בבה"ד 20. מפקדי הישיר היה רס"ן מאיר ניצן, שלימים שימש כראש עריית ראשון לציון.

 

אחרי שרות קבע של שנה וחצי השתחררתי מצה"ל והוצבתי כמפקד מחלקת חילוץ בגדוד שרותי חימוש של פיקוד מרכז. יגאל חברי, בסיום שרות החובה, התחיל לעבוד במפעל לחריטה אוטומטית שם עבד חבר שלמד איתנו באורט בשם שמעון ליאור. ערב אחד בביתו של שמעון פגשתי את אחיו הבכור ששאל אותי למעשי. השבתי שאני מחפש עבודה. מפגש חברתי זה, סלל לי את הדרך לעבודתי באגף המנהלה ב"מוסד". לאחר חצי שנה, גם חברי יגאל הצטרף לשורות המוסד.  

 

בשנת 1965 הכרתי את מרים מילר וכעבור שנה באנו בברית הנישואין. החתונה נערכה בבית השריון ביד אליהו ב 28 אפריל 1966.יגאל חברי התחתן אף הוא באותו החודש. בחודש מאי התחלנו יחד קורס במוסד ולקראת מלחמת ששת הימים הקורס פוזר והוצבנו ביחידות המילואים שלנו. אני עם מחלקת החילוץ סופחתי לאוגדה שפרצה לסיני בציר הצפוני שם סייענו לכוחות התוקפים להחזיר טנקים ונגמשים לכשירות. כעבור 30 יום הועברנו לגדה המערבית לפנות שלל. 

 

לי ולרעייתי נולדה בת ראשונה בשנת 1969 וליגאל ורעייתו נולדו באותה השנה תאומים בן ובת. בינואר 1970 נשלחתי ע"י המשרד לשליחות ראשונה בקניה. שם נולדו לנו שני ילדים בן ובת. במאי 1974 שבנו ארצה ובשנת 1977 נולדה לנו בת נוספת. במהלך שהותנו בניירובי נולדה ליגאל בת נוספת. בשנת 1980 יצאנו כל המשפחה לשליחות נוספת באיטליה. 

 

בשנת 1999 יצאנו יגאל ואנכי לגמלאות. אני נשלחתי מיד כגמלאי לשליחות נוספת עם רעייתי מרים ז"ל לבריסל. במהלך שליחות זו ועד שובנו ארצה הספקנו לחתן את ילדינו, ואז התחילו להגיע הנכדים. כיום אני מבורך בתשעה נכדים.  ליגאל נולדו באותו הזמן ששה נכדים ואנו נפגשים לעיתים קרובות, ומעבירים זמן יחד עם הנכדים בני אותו הגיל.

 

לצערי התאלמנתי לפני שש שנים, כאשר רעייתי לה הייתי נשוי 46 שנה נפטרה בפתאומיות מדום לב. נאמר שאדם מגיח לעולם עם שתי תעודות לידה ופטירה רק שבפטירה לא מופיעהתאריך. היו לנו עוד הרבה תכניות ביחד אך הגורל גוזר אחרת. החיים חזקים מאתנו ויש לנו ילדים ונכדים שהם מקור הכוח להמשך החיים. אני עומד בקשר יום יומי עם יגאל חברי ואם רעייתו עונה לטלפון ומזהה את קולי היא מיד אומרת: "יגאל אשתך בטלפון".

 

מאז לימודנו בביה"ס אורט, יש לנו כינויים. יגאל חברי מכונה "קיקשל" ואני מכונה טנא. מידי יום שלישי,  אני צופה עם יגאל בסרט תמורת 10 שקלים שזו פריבילגיה לאזרחים ותיקים, מטפל הנכדים, מקבל אותם מבית הספר, מסיע לחוגים, מסייע בהכנת שיעורי בית, משחק עימם שח, דמקה או שש בש ,מבשל להם מאכלים האהובים עליהם ומשמש לא אחת כביביסיטר כשהוריהם יוצאים בערב לפעילות כלשהי.

 

חברות שכזאת 

זוהי בעצם תמצית של חברות בת 65 שנה שאני מקווה שתמשיך עוד שנים רבות. לסיום אני מצרף ציטוט ממה שהקריא חברי יגאל במסיבה שערכו לי ילדי בהגיעי לגיל 70:

 

"הסיפור שלנו נמשך כבר על פני יותר מ 6 עשורים, כן אתם שומעים נכון, יותר מ-60 שנים. זה סיפור די נדיר של שני אנשים מן הישוב שנולדו לפני קום המדינה ושהשנים חיברו ביניהם ולא תמיד בעקבות תכנון, או תיאום מראש, אלא הרבה פעמים בעקבות מזל או מקריות. אני מכנה אותו תמיד טנא והוא מכנה אותי קיקש, למה? זה בעצם סיפור בפני עצמו.

 

תשע"ו