מאגר סיפורי מורשת

עלינו לארץ ישראל בשנת 1957 ממרוקו ששם החיים היו מצוינים.

הכל התחיל כאשר היה מהפך. הצרפתים שלטו במרוקו והחלה האנטישמיות. הצרפתים הבריחו את מלך מרוקו והייתה מעין אינתיפאדה. לבסוף הצרפתים מחוסר ברירה החזירו את השלטון למרוקאים. המוסלמים במרוקו אהבו מאוד את היהודים ומכאן החלה גם התבוללות…

העלייה ממרוקו לישראל

ההורים שלי החליטו שאנו עולים לארץ ישראל. ארץ שהסיפורים עליה הם על ארץ הכי מיוחדת וטובה שיש בעולם. אני זוכרת, את היום שעזבנו את הבית. הסירים עוד היו על הגז. אימא בישלה בשר ממולא, מרק ואטריות. באחת בלילה באו אנשים מהסוכנות ועזרו לנו לעלות על הסעה. הסכימו לנו לקחת מזוודה אחת בלבד. הילדים עלו על הסעה אחת,

ואילו ההורים היו בהסעה אחרת. הסיעו אותנו לקזבלנקה. בקזבלנקה שהינו אצל משפחה במשך כשבוע. משם הועברנו שוב פעם. הפעם לעיר טנגי'ר. אחסנו אותנו בבית מלון נטוש. אחי אז היה בן ארבע חודשים. אני זוכרת שהוא בכה והמדריכים אמרו לאימא שלי להשתיק אותו. לשים לו יד על הפה. הפחד היה שיגלו אותנו. אף אחד מהתושבים בעיר לא ידע שהמלון מאוכלס. שהינו שם כשמונה ימים. ואז הגיע בחור מהסוכנות היהודית ואמר להורים לרדת למטה בלילה ולחפש אדם ברחוב שמעשן סיגר. זה יהיה האיש שימשיך לעזור לנו במסע. וכך היה.

ההורים ירדו בחשאי, בלילה איתנו למטה. אבא זיהה את האיש שמעשן סיגר וניגש אליו. החליף איתו כמה מילים ומכאן אני זוכרת שעלינו למונית שלקחה אותו לגיברלטר. שהינו בגיברלטר במשך יומיים. השתכנו בבית מלון. לאחר מכן העלו אותנו לאונייה בשם "מודיטרני". היעד היה חיפה – ארץ ישראל.

מגיעים לקריית מלאכי – קשיי ההסתגלות

שטנו באונייה במשך כשמונה ימים. היה צפוף ומסריח. השתכנו בקומת המרתף. היו המון אנשים על האונייה ורוב האנשים לא הפסיקו להקיא. הגענו לחיפה. ירדנו מהאנייה והביאו להורים מסמכים. רצו לשנות לי את השם אך לא הסכמתי. לא ידענו לאן פנינו מועדות. העלו אותנו על אוטובוסים. היינו מותשים וחלשים. הגענו לאחר נסיעה ארוכה באוטובוס לקריית מלאכי. נתנו לנו לגור בפחונים. השירותים היו מחוץ לפחון  ולא היה חשמל ומים. היו המון נחשים ועשבייה מחוץ לפחון. אבא ואימא לא הפסיקו לבכות. במשך חודש שלם הם רק ישבו ובכו, והצטערו שעלו ארצה. לא ידעו שככה יהיה. ואז לאחר חודש באו והעבירו אותנו לצריף. הביאו לנו מנורה על גז, מיטות ברזל ושמיכות.

אני זוכרת, שהמנורה נשברה באותו היום. אימא לא הפסיקה לבכות ואז הגיע בחור שהביא מנורה חדשה. לאחר כמה ימים החלו להגיע על מנת לאסוף את ההורים שלי לעבודה. במרוקו אימא הייתה עקרת בית ואילו פה החלה לעבוד בקרן קיימת לישראל. במרוקו אבא עבד כמנהל משמרת במפעל לייצור יין ואילו פה עבד עם הטוריה.

הזוית האישית

ההסתגלות של הורי בארץ הייתה מאוד קשה לכולנו, אבל לאט לאט, התרגלנו ויצרנו קשרים חדשים עם השכנים, עזרנו אח לרעהו, והכי חשוב שהיינו מאוחדים.