מאגר סיפורי מורשת

שמי אסנת, נולדתי בקיבוץ כפר החורש שנמצא בגליל התחתון, נושק להרי נצרת ומשקיף על נהלל ועמק איזרעל. שם הקיבוץ מספר על כך שהוא נמצא בתוך חורשה. את הקיבוץ הקים גרעין של עולים מהונגריה – אנשים שניצלו מהשואה.

אנחנו גדלנו בבית ילדים. בבית הילדים למדנו, ישנו, אכלנו והתחנכנו. אל בית ההורים היינו הולכים רק אחר הצהריים, לשעות ספורות. כל ילדותי ובגרותי עברו בחברת הילדים שאיתם גדלנו.

היינו משחקים המון בחוץ משחקי ילדות. משחקים של יחד כגון: קלאס, גולות, גומי, 5 אבנים, תופסת, מחבואים ושבע מקלות.

בילדותי

קטיף פטריות

בעונת החורף, בשבתות אחרי הגשם ויומיים שמש לפחות, משפחתי הייתה יוצאת לקטיף פטריות. מצב הרוח היה לוחמני כי אחי ואני היינו עושים תחרות מי מוצא יותר פטריות. שלא תראו זאת כדבר קל, האורניות בטבע מסתתרות מתחת לגושים של מחטי עץ האורן. אנחנו כמובן כבר היינו "מומחים" והצלחנו למצא אותן. תמיד הקפדנו להשאיר את החלק התחתון של הפטריה באדמה ולכסותה באדמה, למען השנה הבאה. כל היער היה מלא צחקוקים וצעקות של מצאתי! הריח ביער היה משגע ולהיות עם אמא ואבא היה נפלא.

כשחזרנו הביתה התחלנו לנקות את הפטריות שזה מעשה לא פשוט, לחתוך את "הרגל", לקלף את הספוג מלמטה ולשמור שלא ישבר, ולנגב. אסור לשטוף את הפטריות. ברור שכולנו יצאנו עם כפות ידיים צהובות  אבל עם מצב רוח מעולה.

וכעת – קצת קמח, אחר כך ביצה ובסוף פירורי לחם ואז טיגון קל והכול מוכן. אם לא היה לנו סבלנות היינו חותכים הכול עם בצל וביצה ועושים מקושקשת וכל הקיבוץ הריח בריח מופלא של שבת מוצלחת.

סיפורה של קופסא

קופסת פח צבעונית של עלית מלאה שוקולדים וסוכריות צבעוניות וטופי כמובן. זו הקופסא שסבתא שלי אילונה (אמא של אבי) הביאה יום אחד כשחזרה מחיפה בתחילת שנות ה60 והכל "בסוד" כי בקיבוץ היה אסור שיהיה רכוש פרטי. אנחנו הילדים, קיבלנו כל יום שישי בתוך שקית נייר חומה קטנה חצי חפיסת שוקולד וכמה סוכריות.

הקופסא – אושר אמיתי, מלאה כל טוב ובכלל הייתה כל כך יפה בעייננו. והמקום הסודי שהיא הייתה מונחת-  שכמובן אחי אחותי ואני ידענו בדיוק איפה הוא. במרוצת השנים, באופן פלאי, תמיד היא הייתה מלאה.

הזוית האישית

אסנת: קופסת הפח הצבעונית שלי – זיכרון מתוק.