מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בווילייקה , בפולין, בשנת 1929. אני רוצה לספר על תקופת הילדות שלי בווילייקה. גדלתי במשפחה בת 4 ילדים , 3 אחיות ואח , אני הייתי הבת השלישית. למשפחה הייתה מנסרה גדולה וטחנת קמח. במנסרה שלנו היו מנסרים גזעים עבים לקרשים ומעבירים אותם לערים קרובות דרך נהר הוויליה הקרוב או מעבירים אותם דרך נמל דנציג לערים רחוקות יותר.

  

אהבתי לבקר מאד במנסרה מדי יום. אני וחברותיי היינו מגיעות למנסרה ומדי פעם שטות על רפסודות של עצים שהיו מעבירים מהמנסרה לאורך נהר הוויליה. היינו מטפסות על ערמות העצים שהיו מסודרים לגובה כשתי וערב , וזה היה מגרש המשחקים שלנו. הייתי יושבת שעות רבות במנסרה ורואה את המכונות מנסרות את הגזעים לקרשים. זו הייתה סביבת הילדות שלי. בחופש כל קיץ היינו נוסעים לכפר הנופש "גלינה".

 

ההורים שכרו שם בית עץ וגרנו בו במשך חודשיים עם אמא. אבא היה מגיע לסופי שבוע ולאחר מכן היה חוזר לעבודתו במנסרה. הלכנו ליער ללקט פטל שחור ופטריות, היינו מטיילים בין העצים , תולים ערסלים ומתנדנדים בהם. שטנו על הנהר בסירות מדי יום.

 

אני זוכרת, שהיינו שטים בסירה עד הגשר שמעל הנהר ומחכים שם לרכבת בשעה מסוימת בבוקר. אבא שלי היה עובר בשעה זו ברכבת ליד הגשר בדרך מווילייקה לווילנה וזורק לנו שקיות ממתקים לסירה. היינו תופסים את השקיות שזרק ונהנים לאכול את הממתקים שבהן. בבית הספר "תרבות " בו למדתי למדו רק ילדים יהודים. בימי שישי היינו עושים קבלת שבת, מדליקים נרות ושרים.

ליד בית הספר שלנו היה פארק גדול בו היו מתקיימות תחרויות ספורט רבות שנערכו בבית הספר כל חודש. בבית הספר למדנו את כל המקצועות בעברית- תורה, חשבון , טבע. מצורפת כאן תמונה של כל הילדים בכיתה שלי. לאחר המלחמה שרדו מהכיתה רק חמישה ילדים. עצוב מאד.

 

אני זוכרת שהיתה בבית הספר תחרות בין הכיתות. על כל כיתה היה ליצור תמונה גדולה מבולים של הקרן הקיימת והכיתה שזכתה בתחרות קיבלה פרס גדול. כל ילד היה תורם בכיתה לקניית הבולים מהם נוצרה התמונה, ואת הכסף שנאסף תרמנו לקרן הקיימת לישראל (קק"ל) לגאולת אדמות בישראל.  

 

בלג בעומר היינו עושים מדורות. ילדי בית הספר שלי היו הולכים למפגש עם בית ספר "תרבות" בעיירה הסמוכה , ובאמצע הדרך בין העיירות היינו מקימים את המדורות. נהגנו להביא ביצים קשות ולצבוע אותן, להכין קשתות וחיצים ומשחקים נוספים. היינו שרים שירים סביב המדורה, ושני בתי הספר היו מתחרים  בקליעה למטרה , קפיצה למרחק וקפיצה בחבל – זה היה יום מהנה במיוחד.

 

כשהרוסים נכנסו לפולין וכבשו את העיר שלנו ווילייקה , נכנסו לבית הספר אנשי הקהילה שאהדו את הכיבוש הרוסי ואת הקומוניזם ונתנו לכל ילד עניבה אדומה. אני ועוד שני ילדים לא קיבלנו זו צד שהמשפחה נחשבה למשפחה אמידה והקומוניסטים לא הסכימו שנשתייך לתנועה. אני זוכרת שבכיתי מאד ולא הבנתי למה לא קיבלתי עניבה כמו כולם אבל אבא הסביר לי והרגיע אותי בבית. הרוסים הלאימו את המנסרה ואת הבית שלנו, והקימו בו מפקדה איזורית. הם השאירו לנו , משפחה בת 6 נפשות, רק חדר אחד, ובו נאלצנו לגור.

 

המלחמה פרצה, שרדתי את התקופה הנוראה ובשנת 1946, בסוף המלחמה, הגעתי לשצ'צין. הגיעו לשם שליחים מהארץ שארגנו קיבוצים של כל הנוער באירופה. הייתי בקיבוץ של תנועת דרור,  ולאחר מכן בקיבוץ של גורדוניה (תנועת הפועלים). התנועה שלחה אותי לעיר לודג' לסמינר הדרכה שאורגן ע"י השליחים מישראל. למדתי בסמינר זה חודשיים וחזרתי לשצ'צין.   

 

לאחר שבוע ארגנו את כולנו למעבר לגרמניה. בלילה בטנדרים סגורים (עם ברזנטים מעל) העבירו אותנו לברלין למחנה טמפלהוף (לאחר ששיחדו את השומרים הרוסיים). כך גנבנו את הגבול בעזרת ההגנה והבריחה. אמרו לנו לזרוק תמונות ומסמכים שמעידים על מוצאנו כדי שלא יחזירו אותנו לאיזור הרוסי. במחנה טמפלהוף שהיתי כחודש והדרכתי ילדים יתומים שנאספו ממנזרים וממשפחות נוצריות.     

 

מברלין עברתי לעיר רוזנהיים בגרמניה. כל תנועה קיבלה בית גדול (אני הייתי בבית של תנועת גורדוניה). המשכתי בהדרכת ילדים ולאחר חצי שנה העבירו את הילדים היתומים לישראל. ילדים שהיו להם הורים, חיכו עד שההורים הגיעו, והתאחדו איתם. מרוזנהיים עברתי עם אחותי למחנה העקורים פרנוולד, ומשם עברתי לפולין לעיר לודג' ועבדתי כמורה במשך מספר חודשים עד שקיבלתי סרטיפיקט לעלות לישראל דרך פריז. נסעתי עד מרסיי ועליתי לישראל באנייה "נגבה" בשנת 1949.  

 

כשהגעתי לנמל חיפה פיזרו עליי פליט להדברת כינים. איש לא חיכה לי כשהגעתי לחיפה. עליתי על אוטובוס לפתח תקווה שם גרו ההורים שלי אצל קרובי משפחה. לא היה לי כסף לכרטיס לאוטובוס ומישהו שילם עבורי. ביקשתי את כתובתו, ולאחר מכן שלחתי לו כסף בדואר.  

 

אבא שלי שהיה פעיל כל השנים (גם לפני המלחמה) בהתאחדות פועלי ציון (מפא"י) הקים את גני תקווה והיה ראש המועצה של גני תקווה כעשרים שנה. גרתי עם ההורים שלי זמן קצר בלבד ולאחר מכן עברתי לגור בתל אביב בבית חברים של הוריי ברחוב בן יהודה 74 (באותם ימים כל משפחה וותיקה אימצה עולה חדש, ונתנה לו מקום מגורים לתקופה הראשונה בישראל).   

 

בשנת 1950 פגשתי את בעלי חיים גייפמן, דרך חבר משותף של שנינו. עברנו לגור בקריית שלום שם התחלתי לעבוד בבית ספר יסודי כמורה וכמחנכת. הקמנו משפחה לתפארת וגידלנו בחולון 3 בנות נפלאות.

 

אני גאה בדרך שעשיתי ובמשפחה הנהדרת שהקמנו בישראל.

תשע"ו, 2016