מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זיכרונות מעירק

סבתא ג'ולייט עם סבא יוסף והנכדה- גאיה
סבתא ג'ולייט בצעירותה עם בנה- דוד
חתונה בגיל צעיר- הגנה מפני הנערים המוסלמים

זיכרונות ילדות בעירק

נולדתי בחג החנוכה של שנת 1927, בעיירה שנקראת עמרה. העיירה הזו שוכנת על שפת אגם גדול מאוד בעירק. לאימי קראו סמרה ולאבי – דוד. היו לי שישה אחים ואחיות: נזימה, מרסל, יעקב, ג'וזפין, סלאח ורימונה.

אבי היה סוחר בדים ואימי – עקרת בית. משפחתי הייתה מסורתית. אני זוכרת שבעירק היו הרבה בוסתנים וגנים יפים ואני אהבתי ללכת אליהם. אהבתי לטייל לנחלים ואהבתי את מזג- האוויר שהיה חם ללא לחות. אני זוכרת שהיה לנו טיול בית – ספר לסכרים של נהר החידקל ולפרדסים שמסביבו. זה היה טיול מאוד מהנה ויפה. אני זוכרת שכל יום חמישי היה יום האפייה לקראת שבת, וניחוחות המאפים ההם עוד באפי: ה"בעבע", ה"סמבוסק" וה"בג'יהן", שניחוחם התפשט בכל הבית. אני זוכרת בכל ערב שבת את הקידוש של אבי, סביב שולחן המשפחה. בית- הספר שבו למדתי היה ממשלתי מוסלמי ואבי בבית לימד אותי עברית. את החטיבה והתיכון למדתי עד כיתה יא' בבית – הספר המוסלמי. אני זוכרת שלא היה יחס טוב כלפי התלמידים היהודיים, הייתה אנטישמיות.

תמונה 1
בגדד, שנת- 1932

בגיל 15 התארסתי ליוסף, שהיה בן – דוד שלי. אימי הייתה מעוניינת שאתחתן מהר, מכיוון שבאותה תקופה היו נערים מוסלמים נוהגים לחטוף נערות יהודיות ולהתחתן איתן. אימי חשבה שהאירוסין לבן – הדוד שלי יגן עלי מפני אותם נערים מוסלמים. התחתנו בבית- הכנסת "טוויג". היה שמח ומרגש. המסיבה נערכה בבגדד, בביתו של סבא של יוסף. יוסף היה באותה תקופה סטודנט שנה ראשונה לרוקחות ואחרי הכרזת האירוסין, אימי החליטה שמוכרים את הבית בעמרה ועוברים לבגדד וכך היה.

תמונה 2
כתובה מעירק
תמונה 3
בית- הכנסת טוויג בעירק

עלינו לארץ בשנת 1951, במבצע "עזרא ונחמיה". כשהגענו לארץ, שיכנו אותנו בהתחלה בשער – עלייה, ליד חיפה. אחרי חודש העבירו אותנו למעברת פרדס – חנה ומשם הלכנו לגור בפתח – תקווה. בעלי, יוסף הקים בפתח – תקווה את בית – המרקחת שלו, שלימים הפך לבית – המרקחת המשפחתי שעבדו בו גם כרוקחים, שני בניי.

תמונה 4
מעברת פתח- תקווה בראשית שנות החמישים

הזוית האישית

נאור אורגד מתעד את סיפורה של ג'ולייט נקר.

מילון

מעברת פתח- תקווה
עם קום המדינה כבר היתה פתח-תקוה עיר גדולה יחסית לערים אחרות בארץ, ובה כעשרים אלף תושבים. עם זאת עדיין ראו בה הכול מושבה ובה בתים קטנים, פרדסים, שדות וחול. פרדסים נעקרו ובתים נבנו במקומם, אך הכול עדיין זיהו את פתח-תקוה עם החקלאות. פתח-תקוה היתה בשיאו של מעבר הדרגתי ורצוף מיישוב מסורתי, חקלאי בעיקרו, ליישוב שנעשה יותר יותר תעשייתי ומסחרי עם כל המשתמע מכך. שנות החמישים זכורות לכול בזכות גלי העליה הגדולים, פנקסי מזון, משמרת שהניה בבתי הספר ותורים בלי קץ. בפתח-תקוה היתה תקופת הצנע קלה יחסית, לפחות למי שלא ישבו במעברה: לול קטן, גן ירק ועז סייעו למשפחות רבות להתגבר על המחסור ולתת לילדים ביצים, חלב וירקות. ובכל זאת, העולים החדשים שעדיין לא זכו להתגורר בבית מוקף בחצר, ידעו ימים קשים. רבים מהם שוכנו בדירות קטנות, השתמשו בארגז תפוזים בתור שולחן, ועבדו בכל עבודה שהוצעה להם. רבים מהעולים החדשים הובאו לשיכוני עולים בפתח-תקוה. לאט לאט מצאו תושבי המעברה את דרכם בעיר.

ציטוטים

”כל ההתחלות קשות. גם אם קשה בהתחלה- יצא מזה רק טוב בהמשך.“

הקשר הרב דורי