מאגר סיפורי מורשת

זיכרונות ילדות בעירק

נולדתי בחג החנוכה של שנת 1927, בעיירה שנקראת עמרה. העיירה הזו שוכנת על שפת אגם גדול מאוד בעירק. לאימי קראו סמרה ולאבי – דוד. היו לי שישה אחים ואחיות: נזימה, מרסל, יעקב, ג'וזפין, סלאח ורימונה.

אבי היה סוחר בדים ואימי – עקרת בית. משפחתי הייתה מסורתית. אני זוכרת שבעירק היו הרבה בוסתנים וגנים יפים ואני אהבתי ללכת אליהם. אהבתי לטייל לנחלים ואהבתי את מזג- האוויר שהיה חם ללא לחות. אני זוכרת שהיה לנו טיול בית – ספר לסכרים של נהר החידקל ולפרדסים שמסביבו. זה היה טיול מאוד מהנה ויפה. אני זוכרת שכל יום חמישי היה יום האפייה לקראת שבת, וניחוחות המאפים ההם עוד באפי: ה"בעבע", ה"סמבוסק" וה"בג'יהן", שניחוחם התפשט בכל הבית. אני זוכרת בכל ערב שבת את הקידוש של אבי, סביב שולחן המשפחה. בית- הספר שבו למדתי היה ממשלתי מוסלמי ואבי בבית לימד אותי עברית. את החטיבה והתיכון למדתי עד כיתה יא' בבית – הספר המוסלמי. אני זוכרת שלא היה יחס טוב כלפי התלמידים היהודיים, הייתה אנטישמיות.

בגיל 15 התארסתי ליוסף, שהיה בן – דוד שלי. אימי הייתה מעוניינת שאתחתן מהר, מכיוון שבאותה תקופה היו נערים מוסלמים נוהגים לחטוף נערות יהודיות ולהתחתן איתן. אימי חשבה שהאירוסין לבן – הדוד שלי יגן עלי מפני אותם נערים מוסלמים. התחתנו בבית- הכנסת "טוויג". היה שמח ומרגש. המסיבה נערכה בבגדד, בביתו של סבא של יוסף. יוסף היה באותה תקופה סטודנט שנה ראשונה לרוקחות ואחרי הכרזת האירוסין, אימי החליטה שמוכרים את הבית בעמרה ועוברים לבגדד וכך היה.

עלינו לארץ בשנת 1951, במבצע "עזרא ונחמיה". כשהגענו לארץ, שיכנו אותנו בהתחלה בשער – עלייה, ליד חיפה. אחרי חודש העבירו אותנו למעברת פרדס – חנה ומשם הלכנו לגור בפתח – תקווה. בעלי, יוסף הקים בפתח – תקווה את בית – המרקחת שלו, שלימים הפך לבית – המרקחת המשפחתי שעבדו בו גם כרוקחים, שני בניי.

הזוית האישית

נאור אורגד מתעד את סיפורה של ג'ולייט נקר.