מאגר סיפורי מורשת

זיכרונות ילדותי מחברת הילדים

נולדתי בקיבוץ אילון בתקופה של 'הקיבוץ של פעם' והחינוך המשותף.

גדלנו בבית ילדים שבו היינו כל שעות היום והלילה. לכל קבוצת ילדים היה שם, לכיתה שלי קראו 'כיתת אורן'. היינו 22 ילדים בכיתה. אני ועוד כמה ילדים עברנו מהגן ישר לכתה א' כדי להשלים את הכיתה שיהיו מספיק ילדים.

קבוצת הילדים

בית הילדים כלל: חדרי שינה, מקלחת, חדר אוכל וכיתת לימוד. לכל כיתה הייתה מטפלת קבועה שהייתה אחראית על הטיפול בילדים ובבית.

היה מורה שלימד אותנו את רוב המקצועות בעצמו פרט למוסיקה, אנגלית וספורט. חינוך הילדים היה מאוד חשוב, הקדישו לנו הרבה תשומת לב והעשרות רבות . למטפלת ולמורה הייתה אחריות גדולה על נושא החינוך שלנו. הם ראו בזה שליחות והשקיעו בכך הרבה מזמנם עם המון אכפתיות אמיתית.

המטפלת דאגה לכל צרכינו ולניקיון הבית ומלאה את כל התפקידים של אמא. היא הייתה מכינה לנו ארוחת בוקר בחדר האוכל של הכיתה. ארוחת צהריים היא הייתה מביאה עם עגלה גדולה ממטבח הילדים בשלישיות

מנשא אוכל – שלושה כלים גדולים שהיו עשויים מאלומיניום ומחוברים אחד על השני

הבגדים שלבשנו היו של כולם. לא היו בגדים אישיים לכל ילד. היו מביאים ממחסן הבגדים שקראו לו קומונה – ערימת בגדים מכובסת ומקופלת והמטפלת חילקה את הבגדים לתאים של הילדים שהיו במקלחת. כל ילד קיבל בגדים בהתאם לגודלו. ביום שישי היו מביאים חולצות לבנות לכולם. היו לנו "בגדי בוקר" שלבשנו רק בבוקר, ו"בגדי הקמה" נקיים שלבשנו בהקמה. בימי הולדת קיבלנו מהקומונה בגדים חגיגיים ושמלה לבנות. אני זוכרת שבאחד החופשים נסעתי לשבוע לדודה שלי בחולון ובשבוע הזה היא תפרה לי שמלה. לא זכיתי ללבוש את השמלה אפילו לא פעם אחת כי כשחזרנו לקיבוץ ההורים שלי מסרו אותה לקומונה כי אסור היה להחזיק בגדים פרטיים.

סדר היום

אחרי ארוחת הבוקר היינו עומדים בשורה והמטפלת הייתה נותנת לכל ילד כף שמן דגים לשתות, מפני שהמטרה הייתה לשמור על בריאותינו ובימים ההם לא היו אנטיביוטיקות והאמינו ששמן הדגים מחסן את הגוף.

כמובן ששנאנו את זה מאוד והיינו עושים הרבה בעיות עד שהיינו שותים את זה. אם ילד היה חולה באנגינה (דלקת בגרון) היו מעבירים אותו ל"איזולטור" (בידוד) שהיה בית מבודד כדי שלא ידביק את שאר הילדים, זכור לי שהמטפלת שעבדה שם שטפה כל יום את הריצפה בכלור ועד היום אני שונאת את הריח הזה. במשך שבוע המחלה הייתה מגיעה אחות כל יום, על מנת לתת לחולים זריקת פנצילין בישבן, משום שעוד לא הייתה אנטיביוטיקה דרך הפה.

סדר היום שלנו התחיל עם ההקמה על ידי המטפלת בבוקר. היינו מתלבשים ואוכלים ארוחת בוקר בכיתה. אחרי האוכל נכנסנו לשיעורים והמורה לימד את רוב המקצועות. היינו לומדים לפי נושאים ובסוף כל נושא היינו מכינים תערוכה מעשה ידינו .

הלימודים וחיי החברה

היה לנו מורה שמאוד אהב להכין איתנו תערוכות וגם אהב הרבה לטייל איתנו. היינו מטיילים הרבה בטבע בזמן הלימודים – לומדים על פרחים, חרקים, ציפורים וכו'………

היו לנו הרבה לימודי העשרה, למדנו שיעורי מוסיקה עם מורה למוסיקה שקראו לה חנה דכובני. כל ילדי הכיתה למדו לנגן על חלילית וכך גם למדנו כולנו תווים. הייתה מקהלה של כל הכיתות ביחד. היו לנו חיי חברה עשירים שניהלנו אותם בעזרת המחנכים. היו ועדות – חברה, כיתה, משק ילדים (פינת חי), קישוט הכיתה,עיתון שהיה תלוי על הקיר ובו הגיגים של ילדי הכיתה. היינו מאוד פעילים והיו הרבה שיחות שניהלנו. אחרי הלימודים היינו הולכים לשעה לעבודה – ניקיון הבית שהמטפלת מאוד הקפידה, היו תורנים שעזרו בחיסול וניקיון בחדר האוכל של הכיתה, היה משק ילדים שהאכלנו את החיות. העבודה הייתה חלק מהערכים שהעניקו לנו ויחסו לזה הרבה חשיבות.

אחרי העבודה הלכנו להתקלח במקלחת משותפת לבנים ובנות ביחד. בכיתה ה'-ו' הבנות שהתפתחו פיזית כבר התקלחו לחוד. אחרי המקלחת היה חובה ללכת לנוח במיטות. עשינו הרבה בלאגנים כי לא אהבנו את השעה הזאת. בשעות אחר הצהריים באה מטפלת אחרת ל"הקמה" (להקים אותנו מהמנוחה), הכינה לנו ארוחת ארבע – שתייה ופרוסת לחם מרוחה בריבה. בשעה 16:00 אחר הצהריים, אחרי ה"הקמה" הלכנו לבלות עם ההורים. בחדר שלהם לא היו הרבה צעצועים ולא ממתקים. אני זוכרת שאבא הביא קופסאות עם חלווה מהצבא ואכלנו את זה כממתק. היו גם קצת סוכריות מציצה. אבא שלי היה מסגר והוא בנה לי מיטה לבובה שבה שיחקתי. אמא הייתה אוספת ביצים וקמח מהמטבח והייתה אופה עוגה. אמא שלי הייתה תופרת מעולה. היא תפרה לכל הילדים מעילים, ותפרה גם מעילים לגברים מהבד של המעילים של הצבא הבריטי.

בשעה 19:00 חזרנו לבית הילדים ונפרדנו מההורים. המטפלת הכינה לנו ארוחת ערב ואחר כך הלכנו לישון בחדרים. בלילה היו שתי שומרות לילה שישבו בבית תינוקות ששם התינוקות ישנו והשומרות יכלו לטפל בהם בלילה. הייתה מחברת שמירה שבה ההורים כתבו הוראות לשומרות והשומרות כתבו את כל האירועים שהיו בלילה – מי בכה, מי אכל וכו'..

שומרות הלילה

בבית התינוקות היה שמרטף (אינטרקום) שבו היו שומעים את כל מה שהתנהל בלילה בגנים ובכיתות. אם ילד בכה באחת הכיתות, השומרת זיהתה מאיזה בית זה והייתה הולכת להרגיע את הילד. היינו קוראים בשמרטף שהיה במסדרון ליד חדרי השינה: "שומרת לילה בואי לאורן" והיא זיהתה לאן לבוא. בלילה כשהיינו כבר במיטות והמטפלת הלכה, לא היינו נרדמים מיד והיינו יוצאים למסדרון להשתולל. אהבנו מאד את ההשתוללויות. שיחקנו בכדור עשינו הרבה רעש ובלגן עד ששומרת הלילה הייתה באה להכניס אותנו למיטות.

את החגים היינו חוגגים בכיתה או במסגרת החברה (כל הכיתות עד כתה ו') בלי ההורים. פסח היינו חוגגים בחדר אוכל עם ההורים וכל הקיבוץ. השקענו הרבה בהופעות של שירה וריקודים וזה היה  זכור לי כחג הכי חשוב בקיבוץ. חג השבועות גם חגגנו עם כל חברי הקיבוץ – קישטנו את העגלות של כל הענפים החקלאיים ונסענו על העגלות בתהלוכה חגיגית . בטו' בשבט הלכנו כל ילדי החברה לנטוע עצים בקיבוץ.

בסה"כ נשארו לי חוויות טובות מהחינוך המשותף. נולדנו לתוך זה ולא הכרנו  משהו אחר. חברת הילדים מילאה אותנו בתוכן, חונכנו להתחשב אחד בשני, כמובן שגם רבנו או בכינו כמו כל ילד. אני לא זוכרת שהתגעגעתי להורים שלי בשעות שהיינו בבית הילדים. לא היינו מעורים בחיי המבוגרים כי הסתירו בפנינו כמו פולנים טובים.

יכול להיות שהחיים שהיו לנו נראים היום מאד מוזרים ומפחידים אך אנחנו לא הרגשנו כך.

הזוית האישית

שירי: תהליך התיעוד קרב ביני לבין סבתא ועכשיו אני מכירה את סיפור חייה טוב יותר ואיך היא גדלה בבית הילדים בקיבוץ. גם אני מתגוררת בקיבוץ אילון, והיום אני מבינה איך חיו הילדים בקיבוץ בעבר. אהבתי מאוד את המפגש של משחקי הילדות. סבתא הייתה אחראית על תחנת המשחק "סבתא סורגת".

חוה ברקאי (סבתא של שירי), ההחלטה שלי להשתתף בתכנית הייתה מלווה בחששות בתחילת הדרך. חשבתי שאני לא זוכרת מספיק ושהסיפור לא ימוצא. אך עם תחילת התהליך, שירי שאלה שאלות והתחלתי להיזכר בעוד דברים ובניתי את הסיפור. מפגישה לפגישה הזיכרונות עלו וביחד עם שירי העלינו את הסיפור למחשב. את הצד הטכני (כתיבה במחשב) שירי ביצעה. נראה לי שההתלהבות מצידי הייתה רבה יותר ככל שהתקדמנו בכתיבת הזיכרונות שלי. אני שמחה ששיתפתי את נכדתי בחלק מספור חיי ודומני שבעתיד היא תתעניין יותר בעברי.