מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

שמי ביטון סוליקה (שם מעוברת: שרה) נולדתי במרוקו בעיר מקנס בתאריך 02/11/1945. עליתי לארץ בשנת 1951.

השתלשלות העלייה

נולדתי במקנס שבמרוקו. בשנת 1948 הגענו למרסל שבצרפת במטוס ושם אימי ילדה את אחותי ואחי הקטנים וזה עיכב אותנו מלהמשיך ולעלות לישראל.

בשנת 1951 עלינו לישראל באנייה ולקחו אותנו למעברה בכפר חסידים ,ליד איפטאן. המעברות היו פתרון דיור לעולים מפאת המחסור במקום בארץ ישראל. העלייה הייתה גדולה והיו גל של עליות שלא אפשר לשכן כמות כל כך גדולה של עולים ולכן שמו אותנו במעברות. המעברות ריכזו עולים ממקומות שונים והיוו מעין "קיבוץ גלויות". התנאים במעברה היו מאוד קשים: היינו ללא קורת גג- המקלחות בחוץ, השירותים בחוץ, המים ששתינו ומהם שטפו כלים היו בחוץ. אנשים היו צריכים להיעזר בסבלנות לקחת מזון ולהשתמש במים מכיוון שהייתה צפיפות אוכלוסייה רבה במעברות. בשביל לקבל מזון הינו צריכים לעמוד בתור ארוך. קבלת האוכל הייתה מוקצבת לכל משפחה בהתאם למספר הנפשות וכל משפחה קיבלה תלושים שהמירו אותם במזון. לא היה חשמל במעברות ולא גז. נאלצנו להשתמש בפתיליה ובלמפה שהינו מניחים אותה שתשמש לנו לאור בלילה.

היה מקרה שלא אשכח אותו, לילה אחד נפלה באחד הצריפים הלמפה ושרפה 5 צריפים, אחד אחרי השני, בגלל שהם היו עשויים מבד ועץ. כל האנשים במעברה התחילה לשפוך מים וסייעו אחד לשנים עד שהגיעו כוחות וסייעו לכבות את השריפה.

אימי ילדה פעמיים בצריף במעברה. בעת לידתה באה עיראקית מיילדת שסייעה לה בלידה. כולנו חיכינו לה בחוץ בציפייה מכיוון שהצריף היה כל כך קטן שלא היה לכולנו מקום להיכנס בו. בגלל הגודל הקטן של הצריף נאלצנו לגור בצפיפות רבה והילדים ישנו כולם ביחד, 'ראש זנב'. היינו משפחה מרובת ילדים, ומכיוון שכל משפחה נאלצה לחיות בצריף אחת, היינו צריכים להצטופף 6 ילדים ושני הוריי בחדר קטנטן עם מטבח.

אבי, משה אלקובי, עלה לארץ ישראל עם השכלה ומקצוע. הוא היה מומחה כאינסטלטור ובעקבות כך נלקח ע"י ארגון העבודה ישר לקיבוץ עושא-עבד שם וגם לימד חניכים. עבודתו של אבי סיפקה אותו במשך 35 שנה וסיפקה למשפחתנו פרנסתה, ובעתיד עזרה לנו להשתקם.

מקרה ילדות שזכור לי היטב שהתרחש בחורף. עונות החורף בארץ ישראל, כשלא הייתה מיושבת ומעובדת, היו מאופיינות כתקופות קשות ביותר. הצריפים שהתגוררנו בהם נבנו על אדמה חקלאית ובליל חורף אחד היה גשם סוער כל כך שגרם לנו לטבוע בבוץ. כשראו את המצב באו עם משאיות מרמת יוחנן כדי לסייע לנו. את הילדים לקחו על הידיים והעלו אותנו לתוך משאיות עד שיירגע מזג האוויר. התקופה הזאתי זכורה לי כתקופה הכי יפה בילדותי. ברמת יוחנן פינקו אותנו המון- קיבלנו מעילים שלא היה לנו, נעליים חדשות, התקלחנו וטיפחו אותנו שם.

בתחילה, המעברות היו אוהלים ולאחר מכן השתדרגנו לצריפים עם בד למשך 6 שנים עד שעלינו לשיכון ברכסים.

האוהלים אליהם עלינו בכפר חסידים ב-1951

סיפור כיבוד הורים

הדבר הזכור לי ביותר בילדותי היה כיבוד ההורים שנהגנו כלפי הורינו. כשאבי היה חוזר מהעבודה, היה נכנס לצריף והיינו מנשקים לו את ידו ואת ראשו, ולאחר מכן הבאנו לו קערה עם מים חמים, שמנו את רגליו בתוך הקערה ולבסוף היינו מביאים מגבת ומנגבים לו את רגליו. לאחר מכן, היינו יושבים בשולחן הסעודה ביחד. כאשר אמא שלי הגישה את המאכלים לשולחן, מרוב נימוס כלפי אבינו ויראתו לא היינו נוגעים במאכלים עד שאבי היה לוקח לעצמו מאכלים ורק לאחר מכן היינו אוכלים. זה היה חינוך מעולה, היינו ממש ילדים טובים וזה היה חינוך הולם ביותר למשפחה מרובת ילדים. היינו יראים ומכבדים את אבי ואת אימי, היו מחנכים אותנו בדרכי שלום, אהבה וכבוד אחד כלפי השני בדרך יראה ולא בדרך אלימה. דבר שאפשר להגיד על החינוך בדורנו, שזה חסר.

למרות הכמות המרובה של הילדים שהתברכנו בהם במשפחתנו נשארה אהבת אחים עד היום, עם הנכדים, עם הילדים, כולם שומרים על קשר זה עם זה .

הזוית האישית

נועה תורג'מן: נהנינו מאוד מהחוויה! חוויה מעשירה. חיכינו כל שיעור לשיעור הבא כדי שניפגש ונשוחח אחת עם השנייה. יוזמה ברוכה!

שרה סוליקה: לפני שהגעתי לא ידעתי הרבה במחשבים ופה קיבלתי הרבה ידע על המחשב. כאן באמת למדתי המון הודות לעזרה וליוזמה של הפרויקט. תודה!