מאגר סיפורי מורשת

סבתא ויקטוריה מספרת לגילי:

 

"נקראתי על שם סבתא של אבי, ויקטוריה". 

"בילדותי לא היו מים זורמים בבתים, לא היה חשמל בבתים, לא היו טלפונים ומחשבים גם לא מקררים לא מכוניות. היינו צריכים להביא מים מברז מרכזי לשתייה ובישול. מהכנרת הבאנו מים לכביסה וניקיון הבית. גרנו על שפת הכינרת וזה לא היה רחוק להביא דליים של מים הביתה. הארנו את הבית בעששיות נפט ושהאירו חלש ובגלל החושך הלכנו לישון מוקדם עם שקיעת השמש. כשעמדנו בתור למים היו הרבה ילדים שעמדו יחד איתנו ושיחקנו והיה נחמד לחכות בתור למים. לא פחדנו מהחושך.

בקיץ ישנו על הגג שהיה מעל בית קפה. הסתכלנו על האנשים שבאו. ולא היו הרבה אבנים במקום כסאות ורבנו מי ישב עליהם ויום אחד תפסתי את האבן הכי טובה ואחותי דחפה אותי כדי לשבת במקומי ונפלתי וקיבלתי מכה מאבן מחודדת ועד היום יש לי מזה סימן.

לא היה לנו צעצועים וכל דבר שמצאנו השתדלנו לשחק בו למשל נהגתי ללכת ליד הנגרייה ואספתי מסמרים וקרשים והייתי מנסה לבנות כול מיני דברים. לסבא שלי הייתה חנות מכולת והלכנו וישבנו על יד שק המלח שהייתי מלקקת. ליד ביתנו הייתה רחבה ששם היו מתאספים הילדים אחר הצהרים שחקנו בחבל ובכול מיני משחקים. לפעמים באו קוסמים או אנשים שהיה להם חיות כמו דובים או קופים שהיו מציגים לנו וזה בעיקר היה חיי התרבות שלנו.

 

כשהייתי ילדה אהבתי מאוד לתפור וכשהייתי בגן כבר למדתי לתפור במכונת תפירה ולסרוג והייתי עוזרת לאמא שלי בכו מיני דברים. אמא שלי תפרה לנו את הבגדים ובחורף סרגה לנו סוודרים כך שבגיל צעיר כשהייתי בכיתה ה' כבר תפרתי לעצמי את הבגדים שלי.

 

כשהייתי קטנה לא הייתי מסודרת במיוחד אהבתי לעשות דברים של מבוגרים כמו למשל: לבשל, לסרוג, לתפור. כשהייתי בכיתה ג' אמא שלי הרגישה לא טוב והייתה צריכה לנסוע לבדיקות בירושלים לכמה ימים והיא חשבה לא לנסוע בגלל שלא לא יכלה להשאיר שבעה ילדים לבד בבית כשאף אחד לא יכול לשמור עליהם. הבטחתי לה שאטפל בבית ובאחי אם תגיד לי מה לעשות. כך היא תוכל לנסוע ללא חשש. היא הדריכה אותי וכך אמרה לי: "בארבע בבוקר אביך יעיר אותך כדי להתארגן ולהכין אוכל לארוחת בוקר וצהריים" כך היה שמתי את הארוחות על הפתילייה ונתתי להן להתבשל עד שחזרנו מהבית ספר. כך היה באמת, אחיותיי הגדולות היו באות מבית הספר ומחכות לי שאמזוג להם את האוכל לצלחות.

הייתי שלוש שנים בגן של יהודית. למדתי בבית ספר בית יעקב בטבריה, בית ספר דתי. היו שם מורות שאהבתי והיו מורות שאהבו אותי. הפרעתי  בשיעורים אבל למדתי הכי טוב בכיתה אם ההפרעות הייתי מקשיבה ויודעת הכי טוב בכיתה. למורתי קראו לאה לוריא. כמה תלמידות אמרו לי שהמורה מפנקת אותי ואוהבת אותי בגלל שאני ראשונה בכיתה ואני נורא נעלבתי ובכיתי איך אומרים לי דבר כזה נורא שאני ראשונה בכיתה.

ההפסקה נגמרה והמורה נכנסה וראתה אותי בוכה והן צועקות, שאלה אותי מה קרה וסיפרתי לה מה היה והיא אמרה לי אל תתייחסי וחיבקה אותי.

 

לאחר סיום הלימודים הלכתי ללמוד בסמינר למורות בירושלים. שם למדתי ארבע שנים עד לגיוסי לצה"ל היות וזה בית ספר דתי והם מתנגדים לגיוס בנות לא יכולתי לבקש דחיית שירות עד לסיום הלימודים. בשכונה שגרנו היה בסיס של משטרה צבאית וראיתי אותם ככה נוסעים עם התלבושת שלהם ובתור ילדה מאוד התפעלתי וחשבתי שאתגייס למשטרה צבאית. במיונים לצבא ביקשתי להיות שוטרת צבאית, אך כשהתגייסתי נתנו לנו חופשה ואז המדים לא תוקנו ונראיתי משהו מזעזע ופתאום חשבתי מה יקרה אם ייראה אותי שוטר צבאי?

 

אני וחברה שלי היינו ביחד ויצאנו ביחד לחופשה וכשהיינו רואות מרחוק שוטר צבאי היינו בורחות ומתחבאות בכניסות לבתים עד שהם עברו מהמקום. אז  אני חשבתי מה זה מה שאני רוצה להיות שוטרת צבאית? אבל כבר לא עזר לי כלום ובאמת הייתי שוטרת צבאית.

 

אחרי הצבא התחלתי לעבוד במשרד הבריאות, עבדתי שם 20 שנה ועברתי לעבוד בביטוח לאומי עד שפרשתי לגמלאות בביטוח לאומי. הייתי אחראית על הבטחת הכנסה וכשהתחיל חוק סיעוד ביקשו ממני להיות אחראית על ביצוע חוק סיעוד.

 

כשהייתי בכיתה ח' בבית ספר יסודי המחנכת שלנו יצאה לחופשת לידה והביאו מורה מחליפה שהפנים שלי צועקים תפריעו לי והיא מאוד סבלה ממני ולאחר תקופה קצרה מאוד היה יום הורים והיא אמרה לאמא שלי: "ויקטוריה עצלנית, מופרעת, לא לומדת" כל מיני דברים איומים עליי . למזלי נכנס המנהל ואמר לה: "ויקטוריה תלמידה מצטיינת, כל כך חכמה" הוא נתן כל מיני מחמאות על אותה ילדה. אחר כך היא אמרה לי ש"את יכולה להיות ילדה טובה".

 

חבריי מהכיתה היו: הדס הגלינצקי, מרים ורנר, מינה ויקירה לוי, רחל הלר, רות סיגלוביץ' ושושנה סיגלוביץ'. למדתי בבית הספר בית יעקב ולכן לא היו בנים בכיתה. אמא שלי אהבה לעזור לכולם. כל השכנים תמיד באו אליה בכל מיני בקשות ואף פעם לא סירבה לעשות או לתקן כולל תיקוני ברזים, תיקוני חשמל, תיקוני בגדים ועוד…ועוד

 

לאימי היו  7 ילדים בבית ולאחר כמה זמן נהיו לה 8 ילדים. היא תמיד מצאה זמן לעזור לאחרים. המצב הכלכלי באותם שנים היה קשה מאוד לכולם ואמא שלי ידעה להפיק את המקסימום מכל מצב, אם זה בתזונה נכונה ובריאה ולא החסירה לנו דבר. לפעמים אני מתפלאה מאיפה כול הידע וההבנה שהיו לה בכל תחומי החיים.

 

אימי נולדה בשנת 1911 בעיראק. בשנת 1926 עלתה לארץ אז העליה לא הייתה חוקית והם שכרו מדריכים שיעבירו אותם את הגבולות ובדרך המדריכים היו שודדים אותם ועברו סבל רב עד הגיעם לארץ ישראל. הם רצו להגיע לאחת מהערים הקדושות: טבריה, צפת, ירושלים וחברון, אך כשהגיעו לטבריה החליטו להשתקע בה. לסבי הייתה חנות מכלת בעיר והוא פרנס את משפחתו בכבוד.

 

הורי נישאו בשנת 1934 באותה שנה היה שיטפון בטבריה שהמים גרפו כול מה שהיה בדרכם לכינרת אנשים טבעו בתים התמלאו במים אנשים עלו לגגות בכדי לא להיסחף בזרם זה היה בחודש סיוון ואמא שלי כבר הכינה את הנדוניה ארון מכונת תפירה מיטות. המים הרסו את העץ של הריהוט ושל מכונת התפירה ועוד…

המאכלים האהובים עליי, קלסונס, סמבוסק, בורקס.

 

התחלתי ללמוד בסמינר למורות בית יעקב בירושלים והיינו באים הביתה רק בחגים חופשות או באירועים מיוחדים. בשנה הרביעית ללימודים קיבלתי צו קריאה לצהל וציפו ממני שאצהיר שאני דתייה. זה קומם אותי חשבתי שזה זכות לשרת את המדינה, אז באמת לא הצהרתי וכל פעם שהיו מזמינים באתי ללשכת הגיוס שם ביקשו ממני אישור מהלימודים בכדי לדחות את השירות, כמובן שלא יכולתי לבקש אישור כזה מסמינר דתי והתגייסתי לצבא לפני סיום הלימודים.

 

בשכונה שלנו היה בסיס של משטרה צבאית ואני כילדה דתייה תמימה התפעלתי מהתלבושת מהרכב שנסעו ונראה לי שזה שירות וכיף, וביקשתי להיות שוטרת צבאית. אחרי הגיוס בחופשה הראשונה שיצאנו מהבסיס הסיוט הכי גדול היה משטרה צבאית ואם היינו רואים משטרה צבאית מרחוק היינו בורחות ומתחבאות בחדרי מדרגות של בתים או בחנויות ואז קלטתי איזה עבודה מגעילה זה להיות שוטרת צבאית אבל לא הייתה לי בררה  ושלחו אותי להיות שוטרת צבאית. בקורס שוטרים ניסיתי להראות שאני מטומטמת לא משתתפת אבל כשהמדריך היה שואל שאלה וכל החניכים היו עונים לא נכון הייתי מצביעה בקושי שייראו ואז המדריך היה שואל אותי לאחר התשובה היה אומר יפה מאוד אז נאלצתי להשתתף. לסיים את הקורס ולהיות שוטרת צבאית.

 

בזמן השירות שלי היה מבצע קדש, בו ישראל עם אנגליה וצרפת כבשו את סיני  והביאות מאות שבויים מצריים ואני שירתתי בבסיס של שבויים. שבת אחת באו עיתונאים מחול לצלם בבסיס השבויים ואז המפקד שלי אמר שאלך איתם וכשרצו לצלם אותי עם השבויים כול השבויים היו מסתובבים עם הגב אליי. לאחר מספר ניסיונות החלטתי לדבר עם השבויים בערבית וכשדיברתי כולם הסתכלו עליי והצלמים צילמו וכתבו ויקי פותרת בעיות. לאחר סיום הצבא התחלתי לעבוד במשרד הבריאות בשת 1962 התחתנתי ובשנת 1967 נולדה לי בתי היחידה.

בשנת 1979 עברתי לעבוד בביטוח לאומי ומשם פרשתי לגמלאות ועד היום אני גמלאית.

העשרה

משטרה צבאית היא חַיִל בצבא שמטרתו עיסוק בשיטור (אכיפת החוק ושמירת הסדר הציבורי). במדינות שונות יש לחיל משמעויות שונות.

 

תשע"ו, 2015