מאגר סיפורי מורשת

שמי לאוני יונה, נולדתי במרקש שבמרוקו. עלינו לארץ בתאריך ד' טבת תשט"ז, 19.12.1955.

לאבא ואימא נודע באחד הלילות בזמן שהתגוררנו במרוקו על סוד העלייה לארץ. הנושא של עלייה לארץ ישראל היה סודי ביותר, ועבר בחשאיות רבה לאנשים שהיו מועמדים לעלות לארץ. הכול תוזמן ויצא לפועל על ידי קבוצת פעילים למען היהודים שהתגוררו בארצות ערב. אבא מאוד מאוד רצה לעלות לארץ. הוריי היו כבר נשואים עם שלוש בנות קטנות. אחותי ויקי גדולה ממני בשנתיים ויש לה זיכרונות מהעלייה. אחותי טרז קטנה ממני בשנתיים. אחי ראובן ושמעון נולדו בישראל.

בדרך לישראל עברנו בצרפת, גרנו חצי שנה בפריז. דיברנו בבית צרפתית באופן שוטף, הוריי שמעו תקליטים בצרפתית. אבא חשש שאנחנו הבנות לא נלמד לדבר עברית ולכן אבא הלך לאולפן. זה יצר מוטיבציה לדבר עברית. נהגנו מנהג חדש: חסל סדר דיבור בצרפתית! ככה למדנו והתחלנו לדבר עברית.

הגענו לקריית שמונה עם קבוצה גדולה של עולים ממרוקו. נשארנו כשנתיים בקריית שמונה. אני זוכרת היטב שאימא שלי הייתה יוצאת בלילה למטע תפוחי עץ לקטיף בקיבוצים שבאזור קריית שמונה, ובאותה תקופה הערבים היו שולחים פצצות ורימונים לעבר היישובים הישראלים. הלילות והחיים לא היו קלים בלשון המעטה. אבא היה חולה אסטמה ולכן אבא היה נשאר בבית ושמר עלינו כשאימא הייתה עובדת בקטיף. גרנו שם במעברה, שכונה של עולים חדשים כולם היו חדורי מוטיבציה והגשמת חלומות בזכות ההגעה לארץ ישראל. מקריית שמונה עברנו למבשרת ירושלים וגרנו שם כשנתיים. כמו בקריית שמונה, מבשרת הייתה מעברה. הייתי בערך בגיל 4 או 5, זכור לי היטב בית המגורים שלנו, בגבעה בהר, במבשרת. זכורים לי היטב השכנים שלימים התקרבנו והיינו כמו משפחה מאוחדת ואוהבת.

בשנות הילדות שלי אהבתי לשמוע רדיו, תסכיתים של עודד בן עמי וגילה אלמגור. בפרט אהבתי לקרוא ספרים כמו "עלובי החיים" של ויקטור הוגו, מארק טוויין, המינגוויי ועוד.

בסיפורי אתמקד בשנות ה-80  ו-ה 90. בעשורים אלו התחתנו ונולדו לנו בנותינו. שמחה רבה הציפה אותי ברגע בו היה עליי לבחור באיזה עשור אני מעוניינת להתמקד. רציתי לשתף בשמחה זו – שמחת חתונתי והקמת המשפחה.

הכרתי את אמנון שנתיים לפני החתונה באמצעות חברים. החבר שהכיר ביננו תכנן שיצא משהו מהמפגש, לא הייתי שותפה לתוכנית, כך שעבורי זאת הייתה הפתעה. הכרתי בחור מלא חדוות חיים וחוש הומור. תמיד כשיש מפגשים עם חברים הוא היה המרכז של החבריא. כולם אהבו אותו, הוא נאהב באופן מיוחד. אמנון היה בחור נאה וחינני. יצאנו כשנתיים ולא ידעתי כלל על מחלת הסוכרת שלו, שהתגלתה עוד בהיותו בן 8. במשך חייו הוא "בילה" בבתי חולים זמן רב וגם חלק משנות הלימודים שלו. לפני החתונה הוא שיתף אותי בדבר מחלתו. התחתנו בכ"ט אייר תש"מ, 1980, הייתי בת 27.

במהלך השנתיים הבאות נולדה שני-שיר (בתאריך 11.11.1980- ג' כסליו תשמ"א). עם הולדתה הוצפנו באושר ושמחה שקשה לתאר במילים. שנה לאחר מכן נולדה סיון (בתאריך כ"ג חשוון תשמ"ב- 20.11.1981, אימא של נכדי היקר יוסף חממי). בהיותן קטנטנות, התגלו שוב בעיות בריאות אצל אמנון שכללו אשפוז של ימים רבים בבית חולים. אני נותרתי לבד עם שתי תינוקות ויום יום נאלצתי להיגרר עם הבנות לבקרו בבית חולים. בעקבות המחלה אמנון הפסיק לעבוד ואני הייתי בחופשת לידה, מצבנו הכלכלי לא היה טוב ונתקלנו בקשיים. ההורים סייעו לנו ובכל זאת היו קשיים. זו הייתה תקופה לא פשוטה ולמרות זאת הייתה תקופה של אושר ושמחה על היותנו משפחה.

משפחתנו

תקופה ארוכה אמנון לא חזר לעבוד. נמצא טיפול שיאזן אותו במידת מה, אולם העיניים נפגעו כתוצאה מהמחלה. הרופאים ניסו להקל עליו באמצעות ניתוח אך לא ניתן היה להציל לו את העין ואמנון התעוור בעין אחת. אמנון, עם כל מה שעבר, לא ויתר לעצמו וחזר לעבוד מעת לעת. הוא לא התעצל ורצה להיות שותף בסיוע לכלכלת הבית. היות שאמנון היה בעל מקצוע מיוחד במינו, אנשים חיפשו ו"חיזרו" אחריו כדי שיסייע להם בתמיכה מקצועית בעבודתו כמכונאי רכב. גם כשלא יכול היה להיפגש איתם, חיכו לו כי העריכו מאד את דעתו המקצועית.

בשנת 1985 המשפחה גדלה. הודיה "הילדה הכי יפה בעולם" נולדה בתאריך א' כסלו תשמ"ו 13.11.1985. בתנו השלישית נולדה לעולם של אושר. היא נולדה בתקופה בה התאוששנו מבחינה כלכלית, שני וסיון גדלו כבר והיינו מאד מגובשים עם השכנים שגרו סביבנו. הודיה נולדה למציאות שבה היינו עטופים בחום ואהבה והייתה ממש מלכה אצל בני הבית וכן עם אצל השכנים.

הודיה הייתה עדיין בחיתוליה ואל המשפחה הצטרפה נסיכה חדשה – רחל מזל נולדה בתאריך א' כסלו תשמ"ח 20.11.1987 (באותו תאריך של אחותה הודיה). רחלי הייתה עד גיל שנה תינוקת צרחנית ובוכייה. כשגדלה בלטה ביצירתיות, בידע מעל ומעבר למצופה, בשובבות ובשמחת החיים שלה – ילדה מיוחדת באופן יוצא מן הכלל. כל רואיה נשבו בקסמיה. בעשור השני בו בחרתי, נולדה בתנו הקטנה רבקה, ביום ט"ו אייר תשנ"ב 18.5.1992. היא הגיעה  לבית מלא אהבה. חיכו לה בבית עוד ארבעה "אימהות": אני ואחיותיה. רבקה הייתה עטופה באהבה מצד אחיותיה כולנו רצינו להאכיל ולהלביש ולמלא את כל צרכיה, היא הוסיפה לנו מימד גדול של גיבוש ושמחה לתא המשפחתי.

בשנים אלו אמנון המשיך להתמודד עם הקשיים הבריאותיים והפיזיים בעקבות מחלת הסוכרת וכל מה שנלווה אליה. מדי פעם היו לו הפוגות והוא הרגיש בסדר ותפקד בבית באופן מלא. נהגנו לצאת כמשפחה לחופשות משפחתיות, טיילנו בהרבה מקומות בארץ, לאורכה ולרוחבה. הבנות אהבו במיוחד שנסענו לאילת, לצפת ולטבריה. בחודשי הקיץ נהגנו לבקר בקברי צדיקים וליהנות מהכליזמרים בצפת. בתקופות בהן אמנון היה מנוע מלצאת מהבית עדיין סייע ועזר בתוך הבית במטלות השונות בהן יכול היה לתת יד.

הילדות

בעשר השנים האחרונות של חייו חלה החמרה במצבו והוא נזקק לדיאליזה שלוש פעמים בשבוע. כל ביקור בבית חולים ארך בין 8 עד 10 שעות. בחרתי בשני עשורים אלה היות והנושא של הולדת ילדיי מעורר בי גם גאווה, געגוע מתמיד, אהבה, תפילה תמידית והודיה לה' יתברך. כאימא גידלתי את ילדיי בחיבוק ענק. הייתי ועודני אימא מגוננת, משקיעה ואכפתית. ארגנתי ימי הולדת עשירים בהפתעות לכל אחת ואחת מבנותיי, הייתי מעורבת בכל מה שקורה בבית הספר, דאגתי להן לחוגים בתקופות בהן יכלנו להרשות זאת לעצמנו כלכלית. במשך שנים אלו עבדתי במשרה מלאה פלוס ולמדתי, בנוסף להתמודדות עם המצב הבריאותי של בעלי.

ההורים שלי היו מגיעים תכופות לביקורים במעלה אדומים. חוויות של אושר ועושר מציפים אותי כשאני נזכרת בימים ההם כאז גם היום כשאני מבלה עם הנכדים שלי. החוויות איתם מעשירות אותי ומשמחות. הנכדים עוזרים לי להיות רעננה ולהישאר צעירה, הם מכניסים לחיי הרבה אתגרים ושמחה.

הזוית האישית

זו הייתה זכות להצטרף לתכנית הקשר הרב דורי, לתכנית יש ערך רב. המפגשים העשירו אותי, הם התנהלו ביצירתיות, בחוש הומור ובשיתוף כלל המוזמנים באופן ערכי. המפגש של מסיבת פורים שמח אותי מאוד, וגם שאר המפגשים העשירו אותי בהרבה חוויות. כל מפגש של הסבים והסבתות עם הנכד הוא מפגש בלתי אמצעי מעשיר משמח מעודד. חיכיתי בצפייה מדי שבוע למפגשים אלה. אני מלאת התפעלות משיתוף הפעולה והאינטראקציה שקבוצה זאת יצרה. שמחתי לראות ולגלות את ההתעניינות של הנכד שלי יוסף בכל אחד מהפרטים של סיפור חיי. שמחתי לשמוע את השאלות שלו כאשר שיתפתי במשהו שלא היה לו מושג עליו. נוצר מחדש קשר עמוק מלא בערך של שיתוף ועם המון אהבה ליוסף נכדי היקר.

ישר כוח גדול לרויטל ולמסייעים בהובלת תכנית זו. רויטל הובילה את המפגשים בתשומת לב יתרה וניכר שגם בהמון אהבה.

הנכד יוסף וסבתא יונה