מאגר סיפורי מורשת

עיר הילדות שלי מרקש נמצאת בדרום מערב מרוקו. העיר מחולקת לשני חלקים, העיר החדשה והעיר העתיקה. מרקש היא עיר תיירותית ונחשבת ל"פריז של מרוקו". תיירים רבים פוקדים אותה בשל  העיצוב האדרכלי המיוחד של בתיה, חלק גדול מבתי העיר העתיקה צבועים באדום, העיר מכונה בשם "העיר האדומה".

להוריי קראו שמחה ויוסף בוסקילה,אני הקטנה במשפחה, יש לי אח אחד ו- 3 אחיות.

בהיותי בגיל 9 חודשים אימי נפטרה, ולא הכרתי אותה כלל. לאחר פטירתה עברתי לגור אצל סבתי אליס שהיתה כבר מבוגרת מאוד, אצלה גדלתי עד גיל 5, ולאחר מכן, סבתי לא הייתה מסוגלת עוד בגילה המופלג להמשיך לגדל אותי ולטפל בי, כמו כן, היה לה גם בן שהתגרש, והיא רצתה שהוא יעבור לגור אצלה, ושהוא לא יישאר לבד. נאלצתי לעבור לגור אצל אחותי הגדולה הנשואה, למרות שבעלה לא רצה כלל שאבוא לגור אצלם.

המעבר לביתה של אחותי היה בתקופה שעמדתי לעלות לכתה א' ולהתחיל ללמוד בבית הספר. בתקופת שהותי בבית אחותי למדתי בבית הספר "אליאנס" כיתות: א,ב,ג. אולם לצערי,לא המשכתי ללמוד יותר, כיוון שלא היה לנו כסף לשלם עבור כל הציוד הנדרש. ובכך בעצם, סיימתי את לימודיי בבית הספר.

כשהיינו קטנים שיחקנו בגוגואים, כדור, חמש אבנים ובבובות אותן קנו או הכינו לבד… לא היינו מפונקים , הסתפקנו במה שיש, מה שהכינו אכלנו…

בסיום החופש הגדול של כיתה ג', החלטתי ללמוד מקצוע. אני אהבתי מאוד לרקום ולתפור עוד מגיל צעיר. ולכן החלטתי לגשת לאישה שהכרתי שהייתה תופרת  במקצועה. ביקשתי ממנה שתלמד אותי לתפור ולרקום. והיות שלא היה לי כסף לשלם עבור הלימוד אצלה, סיכמנו בינינו שהיא תלמד אותי את המקצוע, ובתמורה אני אעזור לה במלאכת התפירה והריקמה מבלי שתשלם לי  שכר על עבודתי.

באחד הימים הגיעה  כלה לביתה של התופרת, וביקשה להזמין ממנה  את כל הנדוניה שלה לחתונה.

התחלנו לעבוד מיד, המורה שלי חילקה את העבודה, לכל אחת מהעובדות תפקיד וממני היא ביקשה שארקום לכלה סטים לנדוניה. התחלתי במלאכתי ותוך כדי עבודה הסתכלתי היטב על המורה שלי,  עקבתי כיצד היא פורסת את הבד על שולחן העבודה? ואיך היא לוקחת את מידותיה של הכלה? ומשרטטת אחר כך על הבד.

כשסיימתי את יום העבודה שלי, חזרתי לביתה של אחותי וביקשתי ממנה סכום כסף מסויים כדי שאוכל לקנות כלי תפירה ובדים. אולם מצבה הכלכלי של אחותי היה קשה, ולא היה לה את סכום הכסף שביקשתי.אחותי רצתה מאוד לעזור לי. ולאחר השתדלות רבה מצידה היא הצליחה להשיג לי הלוואה מאחת השכנות.

מבלי להתמהמה רצתי לקנות את כל החומרים הדרושים. באותו הלילה הייתי ערה ולא ישנתי, התחלתי לתפור לי בגד. פרסתי את הבד על הרצפה ומדדתי את עצמי , שרטטתי על הבד… ותפרתי כל הלילה. למחרת בבוקר כשאחותי התעוררה היא ראתה שיש לי בגד חדש היא שאלה אותי: "מהיכן הבגד החדש שלך"? שאלתי אותה אם היא זוכרת שאתמול ביקשתי ממנה סכום כסף לקנות בד ועוד כמה חומרים… מהחומרים האלו הכנתי לי בגד חדש.

לאחר זמן מה התחילו להגיע אלי הזמנות מנשים ובנות  כדי  שאתפור להם בגדים, וכך הרווחתי כסף ויכולתי לעזור לאחותי בפרנסה.ב"ה ההצלחה האירה לי פנים. ההצלחה שלי בתחום התפירה תרמה רבות להרגשת הבטחון שלי. ומאז התחלתי להיות עצמאית בתחומים נוספים. עד לגיל 19 גרתי עם אחותי. ובכל אותן השנים המשכתי לעבוד ולהתקדם במלאכת התפירה.

כשבגרתי והגעתי לגיל 20 התחתנתי ב"ה עם אליהו, החתונה שלנו היתה בבית עם קהל מצומצם, אבל השמחה הייתה גדולה.מיד לאחר החתונה החלטנו שאנחנו רוצים לעלות לארץ ישראל. אבל בנתיים נאלצנו לדחות מעט את ההפלגה כי הייתי צריכה ללדת.

מיד לאחר לידת ביתי ביתי הבכורה התארגנו לעלות לארץ.  ויחד עם משפחתו של בעלי עלינו לאוניה והפלגנו תחילה לכיוון צרפת.  במשך כל ההפלגה הרופא של האוניה לקח את ביתי, ושמר עליה מפני שהיא היתה ממש תינוקת בת שבוע בלבד!! שעדיין זקוקה לטיפול ושמירה מיוחדים, הוא לקח אותה לחדרו שבקומה העליונה. מידי  פעם עליתי למעלה כדי לטפל בה, להאכיל, לחתל ולהשכיב אותה לישון. בצרפת שהינו שבועיים ומשם טסנו במטוס לארץ ישראל.

הגענו לישראל בשנת 1963 היה זה  ביום שישי. מיד הגיעו אלינו נציגי הסוכנות ושאלו אותנו איפה אנחנו רוצים לגור? ביקשנו מהם לגור בקרית אתא, שם היו לנו שם קרובי משפחה רחוקה שגרו שם ואומנם בקשתנו נתקבלה, וכך נכתב לנו בתעודות שלנו.

לאחר מספר ימים העלו אותנו על משאית פתוחה והתחלנו בנסיעה. באמצע הדרך הרגשנו שהיא ארוכה מידי.ניגשנו לפקידים ושאלנו: "מתי נגיע לקרית אתא"? הם ענו לנו שאנחנו נוסעים לאופקים, התחלנו להתווכח איתם שאנו רוצים רק לקרית אתא אבל מפני שלא ידענו עברית טוב לא יכולנו להתווכח יותר מידי.

לאחר נסיעה ארוכה ומתישה הגענו לאופקים. שם הראו לנו את ביתינו. קיבלנו צריף שלא היה מתאים למגורים, צריף ריק ללא רהיטים מינימלים,ללא גז וכו'… כשרצינו לכבס את בגדינו היינו צריכים לכבס ביד.

לא הייתה לנו כל ברירה אחרת,וכך התחלנו את חיינו באופקים. כעבור שבועיים קיבלנו רהיטים: כמה מיטות, גז בישול, סירים וכו'.  בתקופה הראשונה היה קשה מאוד להשיג אוכל כי לא היו כמעט חנויות באופקים, ופעמיים בשבוע בלבד התקיים שוק קטן במרכז אופקים שם יכולנו לקנות מעט  מצרכי מזון. בכל אופקים היתה חנות אחת בלבד. לאט לאט הלכה אופקים והתפתחה. ופתאום התחלנו להכיר מצרכים שלא הכרנו במרוקו, כמו למשל.ממתקים וחטיפים.

העיקר שב"ה כאן באופקים היה לנו בית הכנסת שיכולנו להתפלל שם במניין ולהמשיך את המסורת והמנהגים שלנו מדורי דורות במרוקו.

בארץ המשכתי לתפור, אני תפרתי לילדיי את כל הביגוד שלהם לשבת ולימות החול,

למרות כל הקשיים שעברנו,אני שמחה לגור כאן בארץ ישראל, כיום יש לי  ב"ה 6 ילדים 5 בנים ובת. ונכדים מתוקים ומקסימים.

תשע"ו