מאגר סיפורי מורשת

סבא וסבתא שלי, תמי ושלום לשם, הכירו בקן של התנועה המאוחדת בשכונת יד-אליהו בתל-אביב.

סבתא שלי והוריה, מרים ואריה זליבנסקי, הגיעו לשכונת יד-אליהו שבתל-אביב כשסבתא הייתה בגיל 5, מהמושבה מכרכור שסבא וסבתא שלה, שרה ושלמה אוארבך, היו ממקימיה.

ביד אליהו סבתא והוריה הגיעו לאזור שהיה מיועד ליוצאי הצבא הבריטי, מאחר ואבא של סבתא שירת בצבא הבריטי.

 סבא שלי הגיע ליד אליהו משכונת שפירא שבתל-אביב. סבא שלי נולד בוינצהיים שבגרמניה אחרי המלחמה ועלה לארץ עם הוריו, גולדה ואברהם ליברמן, ואחיו אפרים, בהיותו בן שנתיים. (לאחר עלייתם לארץ, סבתא גולדה עי ברתה את שמה לזהבה). בתחילה, סבא ומשפחתו גרו במחנה העולים פרדס חנה ואז עברו לשכונת שפירא בתל אביב.

בתנועת הנוער היו ילדים מכל המקומות, צברים מישראל ועולים חדשים יותר ופחות ממזרח אירופה (אשכנזים) ואחרים שעלו מארצות ערב (נקראו בני עדות המזרח). סבתא תמי הסבירה לנו שהיה שוני מאוד גדול בינה לבין סבא שלום בגלל הדברים שהוזכרו למעלה. מקום המגורים בתוך שכונת יד אליהו סימל גם את קבוצת ההשתייכות שגרו בה. העולים החדשים שביניהם הייתה המשפחה של סבא, עשו מאמצים גדולים לדמות לצברים ילידי הארץ. וזה התבטא בכל תחומי החיים: הבית, מקום העבודה, הלבוש, השפה, ההתנהגות, האוכל, התרבות ועוד. חלקם הגדול כמו ההורים של סבא שלי עלו לארץ, אחרי שנים קשות מאוד של תלאות מלחמת העולם השנייה שממנה שרדו ממש בנס, לאחר שכמעט כל משפחתם נספתה בשואה.

משפחתו של סבא בחרה לעלות לארץ כאן גרה אחותו של אבא של סבא שלי, אברהם. הם העדיפו זאת על פני נסיעה לברזיל שם חיו אחיותיה ואחיה של סבתא זהבה, אמא של סבי. הם האמינו שבארץ ישראל יקבלו אותם בזרועות פתוחות.

הקליטה שלהם, כמו של כל חבריהם, לא הייתה פשוטה, חיי היומיום היו קשים מאוד וכמובן השפיעו על הילדים שביניהם היה סבא שלי. תנועות הנוער היה מקום מפגש שבו כל הילדים היו שווים.

סבתא שלי הייתה בצופים, הצריף של הצופים גבל לצריף של התנועה המאוחדת.

ההכרות של סבא שלי עם סבתא שלי, שינה לפי דבריה את ראיית והבנת עולמה. ניגלה לפניה עולם שונה, תרבות שונה, ומנהגים אחרים ממה שהכירה והבינה על החיים. משפחתה של סבתא שלי, סבא וסבתא שלה, שרה ושלמה אוארבך, עלו לישראל, בעלייה הראשונה בשנת 1915, כנערים, במסגרת תנועת הנוער. הם היו חלוצים, ממקימי המושבה כרכור, שם גם נולדו וגדלו ילדיהם, אמא של סבתא שלי מרים, ואחיה יוסי.

בכרכור נולדו גם סבתי תמי ואחותה נאוה ז"ל. סבא וסבתא של סבתא שלי, קלטו בכרכור גם את אחיותיהם, הדסה, לאה וצילה, שעלו לארץ בעקבותיהם. על המלחמה ועל הוריהם ואחיהם שנספו, שמעו מקרוביהם ששרדו, הצליחו להימלט וחברו אליהם. הם עצמם לא חוו פיזית את אימת המלחמה. לעומת זאת הוריו של סבא שלום, זהבה ואברהם ליברמן, שרדו בנס את מלחמת העולם השנייה, בגרמניה בפולניה ובסיביר (זהבה, אמא של סבא שלי, כתבה על תלאותיה ספר הנקרא "בזכות הנס"). ברור שחוויות אלה שינו אותם ואת כל השקפת עולמם, וסבתא תמי שנכנסה למשפחתו של סבא שלום (בהיותם בני 15) הושפעה מאוד מסיפוריהם ומהמאבק הקשה שלהם, לשרוד ולהיקלט בארץ לאחר כל תלאות השואה.

סבא שלום לעומת זאת, מצא, לדברי סבתא תמי, משפחה שונה מאוד משלו, ישראלית ושורשית.

סבי וסבתי הבינו בגיל מאוד צעיר שהם רוצים להקים משפחה יחד, ושהמשפחה תהיה הדבר החשוב ביותר עבורם. הם הבינו שאת המשפחה שלהם הם רוצים לגדל לבד בבית משלהם ובארץ ישראל. ובאמת עם הגיוס לצבא, עזבו סבא וסבתא את התנועה, הם לא רצו שילדיהם יגדלו בלינה משותפת בקיבוץ, וכשחבריהם לתנועה עברו לקיבוץ גרופית. סבי הלך לקורס טייס וסבתי התגייסה לחיל האוויר כחובשת תעופתית, (היא עשתה את כל המאמצים והצליחה לשרת בבסיס שבו סבי שירת) ועם סיום קורס הטייס של סבי בהיותם בני 20 הם נישאו.

לסבי וסבתי שלושה ילדים, לילך, ניר ואפרת , שנשואים ליובל, אורית ותובל. שלושת זוגות הילדים, ילדו את נכדיהם: אורי, יהלי, ליעם, נועה, דנה, יפתח, ירדן, רני, אוהד, אסף, ליאור, יואב ורונה. כל אחד מילדיהם הקים משפחה חמה ואוהבת. גם ילדיהם שמו למול עיניהם את המשפחה כערך עליון והחשוב ביותר. שלושת המשפחות מאוד קרובות ביניהן. הבני-דודים חברים טובים מאוד, נפגשים לעיתים קרובות ונהנים מאוד מהשהייה ביחד. לדברי סבתא תמי, היא וסבא מרגישים, כי הצליחו לממש את רצונם, להקים משפחה ערכית חמה ומלוכדת, שמהותה, כוחה ויכולת הנתינה שלה, כפרטים וכמשפחה, נובע מהחיבור בין משפחות המוצא שהגיעו מרקע כל כך שונה, ומההבנה של סבא שלום וסבתא תמי, שלגביהם, המשפחה היא הערך החשוב ביותר.

המפגש בין סבא וסבתא שהסתיים בנישואים השפיע על חיי המשפחה, לדברי סבתא תמי, בעקבות החיבור בין משפחות המוצא שהגיעו מרקע כל כך שונה, ומההבנה של סבא שלום וסבתא תמי, בגיל כל כך צעיר, שלגביהם, המשפחה היא הערך החשוב ביותר, ומתחילת מסע חייהם המשותף ולאורך כל הדרך ועד עצם היום הזה, הם מיישמים את ערך חשיבות ואהבת המשפחה.