מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי לטיף בלס (שמשמעות השם יפה ונאה), נולדתי בשנת 1929, בעיר הבירה של עיראק בגדד, בשכונת מעורבת של יהודים וערבים. בשכונה היה בית כנסת אחד וכל היהודים היו הולכים בימי שישי ושבת להתפלל שם.

היו לי שישה אחים ואחיות – כרמל , מנשה ,שמואל ,שושנה, נג'יה, סרח. כל האחים שלי שרדו את הגולה.

לאבי קראו גור'ג ועבודתו הייתה חנות למכירת מוצרי טבק. אמי מסעודה הייתה עקרת בית. אמי הכינה לנו ביום יום תבשילי בשר, אורז, ירקות ופירות. מקום הקניות העיקרי היה בשוק, קנינו את כל המוצרים כמו פירות, ירקות, תבלינים, אורז  וכדומה … את הבשר והעופות קנינו מהשוחט היהודי המקומי. בשבת אכלנו תבשיל מיוחד ושמו טבית שזה "החמין העירקי",(עוף ממולא באורז, רצועות של עוף, עגבניות ותבלינים).הסיר נמצא כל ליל שבת בתנור גחלים. נהגנו לאכול את התבשיל לאחר חזרה מבית הכנסת מתפילות בוקר שבת. באותה תקופה לא היה גז ולכן בישלנו את האוכל במטבח על גזיית פתיליות שדולקת על נפט.

בימי חול לאחר החזרה מהעבודה ותפילת מנחה שיחקנו משחקי חברה כמו רמי וקלפים. בלילות הקיץ החמים היינו ישנים בעליית הגג שבה היה משב רוח מרענן בערבים. בני המשפחה הבוגרים היו הולכים לבית הקפה השכונתי שהיה מקום מפגש לחברים.

בימי השבת רוב יהודי העיר היו מתכנסים בשעות הצהרים בבית הכנסת הגדול "בית זילכה" ללמוד תורה מרבני המוסד. דרשת השבת שעסקה בפרשת השבוע וענייני דיומא הייתה גולת הכותרת הרוחנית של קהילת העיר. מוסד זה גידל וטיפח תלמידי חכמים שעלו ארצה והנהיגו את הקהילה בערים בה התיישבו.

עלייתי לארץ ישראל

בשנת 1941 נזרעו זרעי העליה של יהדות עירק לארץ ישראל. בשנת 1941 התקיימו מאורעות הפרהוד – מאורעות אלו היו פרעות ביהודי בבל. הערבים המקומיים אשר קבלו עזרה ורוח גבית מהשתלטות הנאצים ברחבי העולם. בפרעות האלה אשר התקיימו בערב חג השבועות נרצחו קרוב ל-200 יהודים שנקברו בקבר אחים. כ-2000 ילדים ובני משפחה נפגעו במאורעות והפכו ליתומים חסרי משפחה.

ברצוני לציין מעשה שהיה בתחילת מאורעות "הפרהוד": במאורעות ה"פרהוד" שכן שגר בבית ממול הציל אותי מידי הפורעים בהיותי בן 11. בכל השנים לאחר המאורעות אימא שלי דאגה בכל חג של המוסלמים לתפור בגד חגיגי לאדם שהציל אותי. בגדים אלו היו לאות הוקרה  למעשה האצילי של השכן שלקח סיכון על עצמו.  לו הפורעים היו יודעים על מעשהו, הוא היה נשלח להורג.

לאורך כל שנות ה-40 הייתה תחושה לא טובה של כל היהודים ורצון עז לעלות ארצה. לאחר הפרעות קמה המחתרת היהודית בסיוע שירות המודיעין מארץ ישראל. בסוף שנת 1948 החלה עלייה חשאית של אלפי יהודים לארץ ישראל. בשנת 1950 ועד סוף שנת 1951 החלה עליה גדולה של כ-150 אלף יהודי עירק ארצה. עזיבת יהדות עירק הייתה בהסכמת שלטונות המקומיים והייתה כרוכה בעזיבת והפקרת הבתים והרכוש.

את העולים החדשים שהגיעו ארצה שיכנו במעברות זמניות שהיו בנויות לרוב מאוהלים ובמבנים זמניים. אני עליתי ארצה עם כל משפחתי בשנת 1950 לחיפה (מחנה דוד) אח"כ עברה משפחתי המורחבת לחדרה.

ברצוני לציין את הקושי הגדול בזמן השהייה במחנה העולים, תנאי המגורים היו קשים היה מחסור במזון ובבגדים אך, ידענו שדבר זה זמני והולך להשתנות במהירות. בחיפה וגם בחדרה גרו העולים באוהלים. בשנת 1954 עברה משפחתי להתגורר ביהוד בבית קבע. רוב השנים עבדתי במפעל יצור לחוטים לתעשיית הביגוד, בשנותי הראשונות בארץ עבדתי בחקלאות ואף הייתי שנתיים שוטר.

סבא לטיף ורעייתו רעיה

בעיר יהוד נולדו שלושה מארבעת ילדי –עובדיה, אהובה וג'ורג' הבכור. עובדיה נקרא על שם הנביא עובדיה. בתי השנייה ששמה אהובה על שם אחות של רעייתי. בני השלישי ששמו ג'ורג' נקרא על שם אבי. בני הרביעי ששמו בני ירוחם על שם הסבא שנפטר חודשיים לפני הולדתו. כיום יש לי מארבעת ילדי 16 נכדים ו-12 נינים.

הזוית האישית

הסיפור נכתב במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבי"ס צורים ראש העין, בשנת תש"ף 2020. התכנית התקיימה בהנחיית המורה המובילה עדנה פרחי.