מאגר סיפורי מורשת

שמי סימה, נולדתי במרוקו בעיר מרקש שבצפון אפריקה.

אין לי תאריך לידה מדויק, אני יודעת רק את שנת לידתי- 1956. אימי סיפרה לי שנולדתי בבית קצת אחרי פורים. רק בארץ ישראל התחילו לחקור על פי לוח ה-100 שתאריך לידתי הוא בערך ה-23.3.56.

אנחנו 11 ילדים, מלפניי יש שני בנים, אני השלישית, אחריי חמישה בנים, בת ואז עוד שניי בנים, הייתה לי חוויה לגדול ביניהם. כיום אני ואחותי חברות טובות. כולם נשואים עם ילדים, נכדים, ולצערי נפטרו לי שני אחים.

עד כיתה א' קראו לי סימי, שמחה על שם סבתי אך בכיתה א' הוסיפו לי את האות ה' כדי שיהיה בשמי שם ה'. שם משפחתי היה לוי ולאחר שהתחתנתי שם משפחתי הוא קדוש. נוף ילדותי היה מדהים. הבתים במרוקו היו בנויים ממבנה אחד ארוך ארוך, הם היו קומותיים ובכל מקבץ של ארבע משפחות גרו שניים למעלה ושניים למטה.

באמצע הבתים הייתה חצר פתוחה על מנת לשמור על היהודים מפרעות הערבים. היו שלושה חדרים גדולים ובהם מטבח וסלון גדול. ברחוב היה בית כנסת מפואר. אחד הדברים שגרמו לכך שהיהודים חיו בשלום במרוקו, הייתה ההבטחה של המלך מוחמד אל חמיס (החמישי), לא להציק ולא לקחת מיסים כבדים. בתקופתו גם החלה העלייה ממרוקו לארץ ישראל.

בילדותי דיברתי צרפתית ומרוקאית. המאכלים האהובים עליי הם קוסקוס, מופלטה, קציצות בשר ועוד מאכלים טובים שמאפיינים את העדה המרוקאית. חגי ישראל נחגגו בצורה יפה ושמחה, במאכלים, עם כל המשפחה המורחבת-סבא, סבתא וכו'.

לאבי היה במרוקו מפעל להכנת דליים לשאיבת מים וסנדלים מעור. הוא העסיק פועלים ערביים במפעל, וכיוון שהיינו עמידים מבחינה כלכלית וכספית טיילנו המון ברחבי מרוקו. בנוסף, לאבי היתה בשלומי מכולת וכל יום יכולתי ללכת אליו ולקחת דברים טובים.

למדתי בגן שהיה בתוך בית הספר "אליאנס" ושם שיחקנו בקלאס, גומי, חמש אבנים ומחבואים. שרנו שירים בצרפתית, היו שירי אצבעות, חלקי גוף ושירי ידיים.

לא חגגתי את טקס בת המצווה בילדותי, רק את ברי המצוות של האחים, חתונות, בריתות, חגים, שבתות ומימונות שהצטרפו הדודים. החגים האהובים עליי הם שלושת הרגלים-  פסח, שבועות וסוכות.

עליתי לארץ עם הוריי ומשפחתי. כיוון שעלינו קבוצה גדולה של אותו גיל לארץ החוויה הייתה גדולה ומלאת שמחה. דיברנו בליל של שפות: צרפתית, עברית ומרוקאית, ורק בכיתה ז' התחלנו להכיר את האותיות באנגלית. כשהגענו לארץ הביאו אותנו לשלומי והתקבלנו שם באהבה על ידי משפחות המקום.

יש לי חפץ מיוחד שעבר בירושה מסבתא שלי, לאימי עד אליי והוא מכתש ועלי העשויים מגוש נחושת. הוא כבד, מונח על מדף גלוי בביתי עם כל כלי הנחושת שקיבלתי מהוריי כמתנה. הוא משמש לכתישת תבלינים (מעין מיקסר של היום). הנשים בשכונה שבמרוקו היו קונות תבלינים וכל אחת הייתה נוהגת לשטוף, לנקות את התבלינים, ובעזרתם של המכתש והעלי הן היו מרסקות את התבלינים עד לטחינה דקה.

בחרתי להזכיר חפץ זה כי הוא קרוב אליי רגשית והוא גם מזכיר לי עבר, הווה, עתיד: עבר- סבתי   הווה- אימי   עתיד- אני ובניי

הזוית האישית

התלמידות: נהנינו מהמפגש עם סבתא של אורי, סימה. למדנו דברים חדשים שאפילו אורי נכדתה לא הכירה, היה תענוג.