מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אילן אורטל, נולדתי בישראל בשנת 1949.

בתור ילד אהבתי מאוד את בית הילדים והחינוך המשותף בקיבוץ, אני עד היום מאמין שזה החינוך הטוב ביותר שילד יכול לקבל. אהבתי את שיעורי הספורט, זה השיעור היחיד שאהבתי… אהבתי גם את האפשרות ללכת לעבוד מגיל צעיר ברפת, כשהאירוע הכי מרתק בעיניי היה בבוקר, כשהיו מוכרים עגלים ופרות. אבא היה מעיר אותי בשש בבוקר והייתי עומד על המשקל כדי שהסוחרים לא ירמו את אבא. אחרי הצבא אהבתי מאוד את העבודה ברפת. מהר מאוד ניהלתי את הענף ואהבתי גם את האידיאולוגיה הקיבוצית של חיי שיתוף ועזרה סוציאלית לחלשים. בילדות שיחקנו דיגליים, כדורגל, כדורסל, משחקי חברה כמו ריכוז (מה שנקרא כיום 'מונופול'), דומינו, ושש בש. שחמט שיחקתי מגיל שש והייתי שחקן טוב מאוד לגילי.

האירוע המשמעותי בחיי הוא המעבר הכפוי מבית הספר הקיבוצי באיילת השחר לפנימייה ולבית הספר החקלאי בפרדס חנה שבו גם מי שסיים את בית הספר קיבל תעודת בגרות. ללא המעבר מחיי הקיבוץ ספק אם הייתי מסיים בית ספר.

זיכרון משמעותי אחד היה מותה של הפרה האהובה שלי – מרתה, שהיית פרה עתודה, כלומר פרה שהצטיינה בתנובת חלב. העגל שנולד ממנה, שאני נתתי את שמו, היה שחר. שחר נקנה על ידי אגודת ההזרעה ושימש כפר להזרעת הפרות. הזיכרון המשמעותי השני מהילדות שלי הוא גם קשור לרפת, כשפרצה המחלה כלבת בקיבוץ איילת השחר. רצו לתת לי זריקות בבטן נגד כלבת ובהתערבותו של אבי מנעו זאת ממני. הזיכרון השלישי הוא שבאיילת השחר היה נהוג לתת פרסים של טבלאות שוקולד למי שהביא ביצים וגוזלים בעונת הכרם, על מנת להילחם בדרורים ולצמצם את אוכלוסיית הדרורים. במהלך אחד הטיפוסים על העצים נפלתי מעץ לתוך תעלה ושברתי את היד.

עבדתי במשך 37 שנים כמנהל התחום הקיבוצי, את הרוב עשיתי כמרכז משק או כמנהל עסקי. בחלק מהזמן עבדתי בעשייה בתחום הכלכלי ובסוף התהליך כיהנתי כמנהל קהילה בשני הקיבוצים. במסגרת התפקיד עסקתי בשינוי אורחות החיים, מה שקרוי בשפה המקומית: "תהליך ההפרטה "שעבר לקיבוצים. עבדתי דווקא בעבודה זו כי באיזשהו שלב אחרי שהייתי חקלאי ומרכז ברפת במשך כעשר שנים החלטתי שאני רוצה לעבור לתחום הניהול הכלכלי והחברתי בקיבוץ ורציתי להיות מנהל ולא פועל.

למעט אולי ההחלטה לצאת מהקיבוץ, אין שום דבר שאני מתחרט עליו ותמיד עשיתי את מה שרציתי. האני מאמין שלי הוא שלעולם אל תתלונן על מה שקורה, אלא תעשה את מה שנדרש כדי לשנות את המצב.

אני חושב שהדמות שהשפיע עליי הכי הרבה הוא אבי שלימד אותי את חשיבות העבודה, שנלחם בכל כוחו שאסיים את בית ספר. הוא דאג להעברתי לבית ספר בפרדס חנה. אבי היה איש עבודה חרוץ בצורה יוצאת מן הכלל מצד אחד, ומצד שני הוא הרבה לקרוא עיתונות זרה וממנו למדתי את חשיבות הקריאה של העיתונות והספרות. עד היום אני מרבה לקרוא עיתונים וספרים. בנוסף זכורה לי אמירתו אחרי מלחמת ששת הימים "שאם למלך חוסיין יש שכל הוא ישאיר אותנו עם הפלסטינים והם יאכלו אותנו חיים".

הגשמתי חלק מהחלומות שלי. חלום אחד הוא לטייל סביב העולם, טיילתי 13 חודשים בהרבה מקומות כמו: ניו זילנד, תאילנד, בורמה, אוסטרליה, ויטנאם, סין, חודש בארצות הברית, שלושה חודשים באירופה, בעיקר בנורווגיה ועד חוג הקוטב, ועוד ארצות באירופה. חלום שני היה לבנות בית לי ולסבתא רוחל'ה ז"ל, וחלום נוסף היה לסיים את האוניברסיטה. חלק מהחלומות שלי נקטעו עקב העובדה שעזבתי את הקיבוץ וכל אפשרויות הניהול שהיו פתוחות לפני כחבר קיבוץ, שהיו בעיקרון ניהול בכיר באזור, לא מומשו. לקח לי זמן רב עד שהסתגלתי לחיים בחוץ ורכשתי את המעמד שהיה לי כחבר קיבוץ. התברר שהתחרות בחוץ על משרות ניהול שבהם ראיתי בעתידי היו קשות ביותר מאשר במערכת הקיבוץ.

המקום שהכי ריגש אותי ואני חושב שהוא מאוד יפה, היא מדינת ניו זילנד, שבנוסף לנופים המדהימים שם יש את כל סוגי אזורי מזג האוויר: יש בה יערות גשם, קרחונים, הרי געש פעילים, אזורים מדבריים, בעלי חיים מאוד מעניינים ובעיקר יש בה את האנשים הכי יפים בעולם. העם הניו זילנדי הוא עם שבכל פנייה שתעשה, הם יעזרו לך והם יארחו בביתם בצורה נדיבה. בדתם הם נוצרים אוונגלים והם מעריצים את מדינת ישראל ואת הישראלים, כתוצאה מזאת הם מארחים את הישראלים בצורה יוצאת מן הכלל. ניו זילנד היא המקום היחידי בעולם שהייתי שוקל לגור בו. ביליתי שם במשך שלושה חודשים והייתי מוכן להמשיך לטייל שם.

המשימה העיקרית שלי לשנים הבאות היא לטייל את כל טיולי הג'יפים שבעולם, להגיע לאנטרטיקה ואם אפשר גם לקוטב הצפוני ובקיצור לטייל בכל מקום שניתן בעולם בכל זמן וכוח שנותר לי.

הזוית האישית

אלה: תכנית הקשר הרב דורי אפשרה לי לשמוע אירועים וחוויות מעברו של סבי ולמדתי על עברו יותר משידעתי קודם.