מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הרגו את גניס

לוסיה עם מיכל ויונתן
לוסיה ובעלה
סיפורה של לוסיה רוז'נסקי מבית גניס

נולדתי בשנת 1927 בעיר קורוסטיין שבאוקראינה. בשנת 1932 עצרו את אבא (ישראל) שלי ואת אחיו (סולומון) באשמת ריגול. אחותי נולדה ב-1920 (בינה) ואחי נולד ב-1930 (דוד). לאחר כמה זמן , בזמן שאמי הייתה בבית הכנסת (ביום כיפור) נכנסו לבית הכנסת וצעקו "הרגו את גניס!". אמי חשבה שהכוונה הייתה לאבא, היא קיבלה התקף לב ונפטרה. נשארנו 3 ילדים.

אבי עמד למשפט ונידון ל-10 שנים בסיביר. הממשלה עיקלה את הבית שלנו ואת תכולתו ומכרו אותו. מישהו יהודי בשם פלדמן קנה את הבית, וחצי ממנו נתן לילדים, כלומר לנו.

אחותי הייתה בת 14 והיא למדה בסמינר למורות לילדים בכיתה א'. אני נשארתי לגור בבית עם אחותי, ואחי גר עם דודה שלי. אחותי התחתנה בגיל 16 כיוון שנכנסה להריון.

המלחמה התחילה ביולי 1941 ולאחותי היו כבר  ילדים. את בעלה גייסו לצבא. אנחנו ניצלנו בנס – אחותי לא רצתה לברוח מהבית ולהיות אחראית ל-4 ילדים – שתי ילדיה, אני ואחי. העיר הקציבה קרונות רבים כדי שמי שרוצה יוכל לברוח. דודה שלי לקחה אותנו לקרונות האלה ביחד עם בעלה. המסע שלנו נחלק לשני חלקים: מקורוסטיין ועד סטלינגרד, ומשם לאסטרכן. כשהגרמנים הגיעו ליד סטלינגרד לקחו אותנו לסיביר, שם אחותי עבדה בבית יתומים בתור מטפלת וגם בתור מורה לרוסית בבית הספר. המצב היה קשה – לא היו לנו בגדים מתאימים ולא היה לנו מה לאכול. אחותי רשמה אותי לבית ספר מקצועי שהיה בחסות המפעל המקומי לייצור מטוסים – למדנו את המקצוע ואז עבדנו בו. המקומיים עזרו לנו מאוד – הם הכינו לנו נעליים מתאימות מקליפות עצים, ושמיכות חמות מתאימות לקור העז. בסוף המלחמה דודה שלי לקחה אותי בחזרה לקורוסטיין, אחותי ואחי נשארו שם. דודי נפטר.

כשהגענו גילינו שכל העיר הייתה הרוסה ונטושה – ראינו רק ארובות. נשארו כמה בתים וגרו בערך 6 משפחות בבית. אני הגעתי לעירייה. הם ראו שאין לי אף אחד שידאג לי, אז הם הציעו לרשום אותי לבית ספר מקצועי לבנאים. הייתי שם חצי שנה. אחרי חצי שנה, אבא שלי שהשתחרר מהכלא הוציא אותי מבית הספר תמורת תשלום, הוא לקח אותי משם ללבוב, ושם אבא בנה בית חרושת לטקסטיל. בלבוב הכרתי בחור מפולין, נוחים רוז'נבסקי, עמו התחתנתי בשנת -1947. ב-48 ילדתי את שי. בשנת 1952 אחותי נפטרה ממחלת לב, על כן בגיל 32 נשארו שני הילדים שלה ביחד איתנו. בשנת 1955 ילדתי עוד בן בשם בני. בכל הזמן הזה המשכנו לגור בלבוב.

בשנת 1957 נתנו לפולנים לצאת מלבוב לפולין. אז אני , בעלי, שני בני והבת של אחותי, (כתבנו שהיא הבת שלי ותמורת שוחד הצלחנו לקחת גם אותה) הגענו לפולין לדרז'וני. שהינו שם 3 שנים ועלינו ארצה. אבא שלי אמר לי "אתם לא נוסעים לשום מקום שהוא לא ישראל." הוא היה ציוני מאוד – כשגולדה מאיר באה לרוסיה הוא נסע במיוחד כדי לראות אותה. הוא התחתן עם בת דודתו ונפטר בשנת 1959.

עלינו לארץ בשנת 1960 וגרנו במזכרת בתיה. לא הייתה עבודה, עבדנו בכול מיני עבודות. נסענו לתל אביב לחפש עבודה. בהתחלה עבדתי באבולעפיה. עבדתי מאוד קשה שם כטבחית. גרתי אצל הבעלים של המסעדה. בעל המסעדה נפטר שנתיים אחרי שהתחלתי לעבוד שם. אשתו רצתה לסגור את המקום, אבל הצלחתי לשכנע אותה להמשיך לבשל לפי המתכונים של בעלה.

המשכתי לעבוד במקום עוד שנתיים ולאחר מכן עבדתי בבית חרושת לטקסטיל, לודז'יה. לאחר מכן עברנו לחולון, כיוון שזה היה יותר קרוב לעבודה. פרשתי לפנסיה מוקדמת בגלל בעיות הראייה שלי והמשכתי לגדל את ילדיי ונכדיי בחולון.

מילון

יהדות סיביר
בימי מלחמת העולם השנייה גדלה הקהילה היהודית בסיביר באופן משמעותי, בעיקר בעקבות שליחת אסירים רבים מרחבי ברית המועצות לסיביר, ובריחת יהודים רבים מאירופה מפני גרמניה הנאצית. לאחר מלחמת העולם השנייה עזבו יהודים רבים את סיביר, חלקם למדינת ישראל

ציטוטים

”"אתם לא נוסעים לשום מקום שהוא לא ישראל."“

הקשר הרב דורי