מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי אסתר איפרגן ואני אספר לכם על הילדות שלי ועל החיים שלי עד היום.

הכל התחיל כשנולדתי במרקש שבמרוקו וגדלתי בקזבלנקה. ההורים שלי בחרו לי את השם אסתר אך כשעליתי לבית הספר שינו לי את השם לטרז איפרגן, מכיוון שבית הספר שלי היה מעורב בנוצרים, יהודים ומוסלמים. הוריי עשו זאת מתוך פחד של איך אשתלב בתור ילדה יהודייה. הילדות שלי הייתה נפלאה, חיינו בצורה טובה: בית גדול ומפואר עם הרבה חדרים וקומות מול הים, וכסף לא היה חסר. בסביבת קזבלנקה ובאזור מגוריי היו המון מרכזי בילוי כגון קולנועים, פארקים, בריכות, חנויות ועוד אטרקציות. היו בתי כנסת, כמובן, ליהודים. לאימי קראו סימי חרמון ולאבי שלמה חרמון. יש לי שלושה אחים שאליהם הייתי צמודה בילדות וביחד גדלנו, שמותיהם: ארמונד, איבון ויעקב. ההורים שלי עסקו בזהב ותכשיטים, הייתה לנו חנות שהוריי היו הבעלים שלה. היה לנו הרבה אוכל, כלום לא היה חסר. לפעמים היינו תורמים ממה שנשאר. העובדים שהיו לנו בבית היו מבשלים לנו כשההורים שלי ישנו. את הצרכים כמו רהיטים ואוכל היינו קונים בשוק או מכולת – לא היה אז סופר מארקט וחנויות רהיטים.

הסביבה שלי הייתה מעורבת. היו לי חברים יהודיים אבל גם מוסלמים ונוצרים. אני עברתי כמה מקרי בריונות מהילדים המוסלמים והנוצרים ואפילו מהמורה שהייתה לי להיסטוריה. אז אבא שלי דאג לילדה שתשמור עליי ותחזור איתי מבית הספר, ומאז היא נשארה איתנו ותמיד טיפלה בנו.

הייתי פוגשת את חבריי היהודים ואת משפחותיהם בחגים בבתי הכנסת או במימונות. תמיד הייתי מארחת הרבה חברים מכל הדתות, המעמד החברתי שלי בבית הספר היה גבוה. תמיד רצו להיפגש איתי והייתי נקשרת לכולם, לא הייתה לנו בעיה וריבים רק לחלק מאוד קטן. אולי היה רק מעט פחד בגלל כל האנטישמים. בבית הספר היינו נוהגים לשחק כולם ביחד – בנים ובנות, יהודים, מוסלמים ונוצרים – בקלאס, מחבואים תופסת ועוד. הלימודים היו רגילים, למדנו חשבון, אנגלית, ערבית, והיהודים למדו גם עברית ותנ"ך. הייתה לנו תלבושת אחידה וייחודית לכל שיכבה בבית הספר. בתיכון הלבוש היה חופשי. היו מסיבות סוף שנה אבל לא היו טיולים מהבית ספר. הלמידה בבית ספר הייתה משעה 8:00 בבוקר עד 12:00 ואז הייתה הפסקת אוכל בבית, וחוזרים ללמוד משעה 14:00 עד 17:00. תמיד בבית חיכתה ארוחה גדולה ומשביעה. ביום שבת לא היו לימודים, ומשפחתי ואני שמרנו שבת.

העלייה לארץ

בשנת 1964 עליתי לארץ. בזמנו כל אחד גרר את השני – סבא וסבתא שלי עלו, ואז אחריהם עלו הדודים, ובסוף אנחנו עלינו. כולנו חיכינו לרגע הזה שנעלה ארצה ונהיה עצמאיים ושנתחזק ונגדל כמדינה. הגענו באנייה לחיפה לאחר ששטנו שלושה ימים. כשהגענו אנשי הסוכנות חילקו אותנו לערים שבהם נגור. אנחנו בחרנו במקום מרכזי, לבסוף התמקמנו בפתח תקווה. לאחר מכן שלחו אותנו ללמוד את השפה. את אחיי שלחו לקיבוץ ואז הם התגייסו. אותי ואת איבון שלחו ללמוד באולפן ואז לפנימייה.

אני לא הרגשתי טוב עם העלייה. היה לי קשה מהרבה בחינות: לא רציתי לעזוב את החבריםשהיו לי  ולעבור פתאום לבית קטן ולדאוג כל כך לעבודה ופרנסה, ובמיוחד היה קשה לי עם השפה. רק לאחר ארבע שנים הסתגלתי.

את בעלי הכרתי במסיבה בשכונה. הוא חיזר אחריי ולבסוף התחתנו. בשנת 1969 נולד בני הראשון יוסי, ואחריו קרין ושירה. כיום יש לי 6 נכדים.

הזוית האישית

הנכדה ליהי: נהניתי מאוד להקשיב לסיפור ילדותה של סבתי. התרגשתי מאוד מלראות את סבתא מספרת פרטי פרטים כשהיא חושפת בפניי את זיכרונותיה הרבים.