מאגר סיפורי מורשת

בחודש ינואר 1971, עלו על הקרקע שמונה עשרה משפחות, להקים את מושב שדות שבפתחת רפיח. המקום אליו הגיעו, נראה כמו ארגז חול גדול שבתוכו נזרקו קוביות של בטון, שהיו הבתים שהכינו למתיישבים החדשים.

המשפחות שהגיעו, היו זוגות צעירים שלחלקם היו ילדים. הילדים הבוגרים ביותר היו בגילאים שש עד שבע. ברור שאחד המפעלים הראשונים שהיה צריך להקים הוא בית ספר וגן ילדים. בשנה הראשונה נפתחה כיתה לילדי א'- ב' שמנתה שבעה ילדים וגם גן ילדים לגילאים ארבע עד שש. המורה והגננת היו תושבות המקום. הלימודים התקיימו בשתי דירות שהיו מיועדות למתיישבים חדשים, שעדיין לא הגיעו. הציוד בכיתה היה דל מאוד והיה צריך להסתדר עם מה שהיה.

משפחתי ואני הגענו לשדות בחודש אוגוסט 1971, בחופש הגדול, ימים אחדים לפני תחילת שנת הלימודים. בזכות העובדה שהייתי מורה, חולקו ילדי בית הספר לשתי כיתות, האחת כיתה א' שלמדה עם המורה הוותיקה והשנייה ב'- ג' שאני הייתי המחנכת שלה. עדיין למדנו באותם בתי מגורים קטנים, הילדים היו מעטים ומקסימים והאווירה בכיתה הייתה טובה ונעימה. בינתיים, הגיעו מתיישבים נוספים למושב שדות והיה צורך לפנות עבורן את הדירות בהן היה בית הספר. הכיתות עברו לבתים חדשים שנבנו ליד המושב במתחם שנבנה עבור עובדי ציבור שהגיעו לאזור להיות מורים ובעלי מקצועות נוספים ולא עסקו בחקלאות. שנתיים התקיימו הלימודים באותו מתחם ובמקביל נבנה על ידו בניין הקבע של בית הספר.

בית הספר החדש נחנך בטקס חגיגי בסוף שנת 1974, על ידי שר השיכון אברהם עופר. כשהיינו צריכים לבחור שם לבית הספר החדש חיפשנו שם שיתאים לו. בחרנו בשם "אבשלום" על שם אבשלום פיינברג איש מחתרת ניל"י, שנרצח על ידי בדואים, כשחצה את חולות סיני, רכוב על סוסו לכיוון מצרים.

באותם ימים שלטה בארץ האימפריה העות'מנית- טורקיה ומחתרת ניל"י פעלה במטרה לסייע לבריטים- אנגליה לכבוש את הארץ מידיי הטורקים. הבריטים ישבו במצרים ואבשלום ניסה להגיע אליהם ולהעביר להם ידיעות שאספה המחתרת, שיעזרו להם במלחמה עם הטורקים. באזור רפיח ניתקל אבשלום בבדואים שרצחו אותו וקברו אותו במקום. מגלעיני תמרים שהיו בכיסו גדל מתוך גופו עץ דקל שסימן את קיברו. אחרי תלאות רבות וניסיונות למצוא את הקבר, הצליחו סוף סוף אחרי מלחמת ששת הימים באוקטובר 1967, חמישים שנה לאחר שנרצח. לאתר את עצמותיו ולהביאן לקבורה בהר הרצל בירושלים. חשבנו שיהיה ראוי שבית ספרנו ינציח את שמו של אבשלום ואולי גם יביא תקווה לשלום. במשך אחת עשרה השנים לקיומו, הלך בית הספר וגדל. נוספו ילדים מיישובים שעלו על הקרקע בסביבה: נתיב העשרה, דקלה, אוגדה, חרובית, בסיס חייל האוויר איתם, ניר אברהם, פריאל, תלמי יוסף, פריגן ועצמונה.

בית הספר, שבתחילתו היה רק של מושב שדות הפך לבית ספר אזורי שרק הלך וגדל. ב- 1971, היו בו עשרים ושבעה תלמידים ובסוף שנת 1981, היו בו כבר חמש מאות תלמידים. בית הספר היה בית ספר כפרי. נערכו בו הרבה טיולים ופעילויות בחיק הטבע שסבב אותנו בסיני. את טקס ט"ו בשבט הראשון של בית הספר האזורי קיימנו ליד דקל אבשלום ברפיח, והתרגשנו מאוד. במשך השנים קיימנו הרבה נטיעות, כיוון שהאזור היה די שומם והיינו צריכים להפריח את השממה ולהוסיף צמחייה לאזור.

מנהיגי המדינה שהתפעלו מן המפעל הציוני שקם בחולות סיני הגיעו לבקר אצלנו: גולדה מאיר- ראש הממשלה, משה דיין- שר הביטחון, רחל ינאית בן צבי- אשת הנשיא השני של מדינת ישראל, אפרים קציר- נשיא המדינה הרביעי, ואהרון אוזן- שר החקלאות.

אחרי קצת יותר מעשור, באפריל 1,982, ממש לפני ערב פסח, סגר בית הספר "אבשלום" את שעריו, עם פינוי סיני והחזרת כל יישובי סיני למצרים בעקבות הסכם השלום שנחתם בין ישראל למצרים.

סיפורו של חפץ:

אחרי שאמי נפטרה, גיליתי בין החפצים שהיו בארון הבגדים שלה חפץ עטוף בבד. כשפתחתי את האריזה גיליתי מראה ומברשת שיער שאוחזים ביד. שתיהן מצופות זהב ומקושטות בעיטורים מיוחדים ויפים. בעבר הרחוק כשעדיין לא היו מראות על הקיר השתמשו נשים בחפצים הללו, כדי להתאפר ולהסתרק. אני מעולם לא ראיתי את אמי משתמשת בהם, אולי בגלל העובדה שהרבה יותר נוח לעשות זאת מול מראה תלויה על הקיר. החפצים הללו מאוד מצאו חן בעיני ואני הנחתי אותם בביתי על שידה עתיקה בפינת האוכל. הם מהווים גם קישוט יפה וגם מזכרת מבית אמי.

הזוית האישית

שרה'לה כוכב: היתה לי הזדמנות נפלאה לבלות שעות יקרות עם נכדתי האהובה גילי, לפגוש אותה בתוך המסגרת הכיתתית ולהיות עדה לקשרים היפים שלה עם בני כיתתה, חבריה וחברותיה. המפגשים היו תמיד באווירה נעימה ומשפחתית, כשכל משפחה בתורה, דואגת לכיבוד מפנק. הסיפורים ששמענו מהסבים האחרים בקבוצה, היו מאד מעניינים ומעשירים. גיליתי בנכדתי פנים רבות ומעניינות ונהניתי מאוד. הביקור בבית התפוצות היה מרגש מאד. תודה על החוויה!

גילי כוכב: אני מסכמת את חווית הקשר הרב דורי כמוצלחת מאוד. המפגש גם נותן סיבות להיפגש עם סבתא או סבא, אני אוהבת להיפגש עם סבתא שלי, אני חושבת שהמפגש מאוד גיבש את הסבים והילדים, למרות שאני גם ככה מחוברת אל סבתא שלי. למדתי שסבתא שלי הייתה בין מקימי בית ספר שזה מכובד מאוד, ועל תקופת החיים המעניינת שהייתה בסיני. מאוד נהניתי והשכלתי.