אבי נדרס על ידי מכונית כאשר חזרנו
מבית הכנסת. היינו אמא, אבא ואני. אבא הלך קצת לפנינו, שקוע במחשבותיו ולא הבחין בטנדר
שהתקרב. אבא נדרס, ואני זחלתי מתחת לטנדר והוצאתי את אבא משם. נשאתי אותו
על זרועותיי ועם אותו הטנדר לקחנו אותו לבית החולים. הוא שבר את זרועו ונפגע
בירך, אבל בסך הכל יצא יחסית בזול.
במשך חודשיים טיפלתי באבא יום וליל.
הוא ביקש שרק אני אהיה על ידו. הוא היה אדם חזק, וכעבור זמן מה חזר לאיתנו
ובגיל 68 עם גבס בזרוע וצולע, חזר לעבודה.
אבל את הפגיעה האמיתית הייתה במקום שאיש לא הבחין, בליבו ובנפשו. לעולם
לא דיברנו על כך, אבל לאחר מותו, אמא רמזה לי שהוא היה מאד שקוע באותם הימים במחשבה
שאולי הוא יאבד אותי. התאונה לא שינתה את דרכי. הייתי נחרץ בדעתי לבוא לשנה
ארצה. בכאב לא קטן, הסכימו הוריי לכך, כאמור, עליתי ארצה בשנת 1962.
העלייה לישראל
כבר בשנת 1959, נשלחתי
על ידי תנועת הנועד "הבונים" לשנת השתלמות ל "מכון למדריכי חו"ל" שבירושלים.
חזרתי לאורוגוואי כמדריך, וריכזתי
את העבודה החינוכית בתנועה במשך שנתיים. בתקופה הזאת הספקתי
ללמוד שנתיים אדריכלות ואפילו הספקתי למצוא בת זוג. שמה היה רות. שנינו החלטנו
לעלות ארצה וללכת לקיבוץ כפר בלום, אך בסוף היא החליטה לא לעלות ארצה. עם לב שבור, לא נתתי לאירוע הזה
לעכב את ההחלטה לעלות ארצה. עקב השינוי הזה, שיניתי את היעד
והחלטתי לעלות לקיבוץ ברור-חייל, מאחר ושם היו לי חברים אשר הכרתי כאשר הייתי
ב"מכון למדריכים".
הגעתי איזה יום חמישי לנמל חיפה,
וכבר ביום הראשון, כלומר, כעבור ארבעה ימים מצאתי את עצמי בשש בבוקר, עם בגדי
עבודה, מוכן להתחיל את הפרק החדש בחיי. עבדתי קשה, בשדות, במכון התערובת,
עם בעלי חיים, בכל מקום הסדרן העבודה היה שולח אותי אפילו עבדתי כחצרן,
שתפקידו היה לרוקן 46 פחי אשפה ולנקות אותם אחד אחד, יום-יום. כנראה שגילו שאני "שווה
יותר", ולכן שלחו אותי לקורס גננות.
בשנת 1971 "גילו" את הידע
בשפות ואז עזבתי את החקלאות ועברתי לעבוד במפעל "דקו". מפעל לייבוש ירקות. רוב התוצרת היינו
שולחים לאירופה ולארה"ב. במשך כל התקופה הייתי מקפיד לשלוח
להוריי אשר גרו במונטבידאו, מכתבים מפורטים על חיי הקיבוץ ואני הייתי מקבל מהם
מכתבים גם כל שבוע. טלפונים לא היו.
מאד אהבתי את עבודתי כגנן. לשתול,
לקטוף, להשקות, כל זה העמיק את הקשר ביני ובין האדמה.
בקיבוץ מצאתי בחורה יפה וצעירה,
שאיתה גם התחתנתי. נולדו לנו שני ילדים אשר התחנכו בקיבוץ לפי השיטה נהוגה
באותם הימים, השיטה של "לינה נפרדת", זאת אומרת, הילדים לא ישנו הם ההורים, אלא
בבית הילדים.
יום אחד התקשרו אלי מהסוכנות
היהודית מירושלים, האם אני מוכן לצאת לשליחות לאורוגוואי.הייתה זו
החלטה קשה, אך מאחר ואבא שלי היה מאד חולה,
החלטנו שכן, אנחנו יוצאים. וכך, ב 13 ליוני 1967, יומיים
אחרי תום מלחמת ששת הימים, יצאנו עם ילדה בת שנתיים ותינוק בין שלושה חודשים
לארץ ממנה באתי. המפגש עם הוריי ועם חברים ותיקים, היה מאד מרגש. עזבתי את אורוגוואי כרווק עם לב
שבור, וחזרתי כ"גיבור מלחמה" עם משפחה. היחס אליי היה מעל ומעבר.
עבדתי באורוגוואי, בתנועת "הבונים"
ביום, ובערב הייתי מטפל בהוריי ובמשפחתי. העברתי לחניכים בתנועה את רוח
הציונות והחלוציות שלי, ורבים מהם עלו ארצה ונמצאים היום בארץ. בתום השליחות, כעבור שנתיים, מצב
בריאותו של אבא התדרדר, ולכן החלטנו שהם יעברו לבית אבות בגרמניה, למרות
התנגדותו העזה של אבי לא לחזור לגרמניה בשום פנים ואופן. אך מצבו הבריאותי הסעודי
לא השאיר לנו ברירה.
אבי נפטר בגרמניה בערב פסח בשנת 1972, והוא נקבר ליד קבר אביו.
על אבא שלי – סיפור מיוחד על אבי. שמו היה
וילי לויזון שפירושו ברלוי.
מאחר ולאבי היה לו כישרון מופלא
לשפות, הוא השתלב במהירות, בשנת 1939, בחברת general-motors, יצרני
מקררים frigidaire. הוא גם מכר מקררים מסחריים
למסעדות, גלידריות, אטליזים, בתי מלון, אך
גם היה גובה את דמי הביטוח לשירות תיקונים שבעלי המקררים היו משלמים, במזומן. באותם הימים עדיין לא היו צ'קים ולא כרטיסי אשראי. הכל היה במזומן.
כך, במשך שנים, היה חוזר הביתה
בערב, ואחרי ארוחת הערב, היה סופר את הכסף שנגבה, היה בודק כנגד את
ס"ה הסכומים הרשומים בקבלות, ומאחר שתמיד שני הסכומים היו תמיד זהים, היה עושה חבילה
אחת של הכסף המזומן והעתקי הקבלות, והיה מוסר בבוקר את החבילה לקופאי החברה.
טקס זה חזר על עצמו מדי יום במשך שנים.יום אחד, כאשר אבא כמנהגו ספר את סכום הכסף ואת סכום הקבלות,
הסתבר לו שבארנקו
היו 150 פזוס יותר מאשר ס"ה
הסכום בקבלות. הוא ספר שוב ושוב, אבל הסכום העודף נשאר.
למחרת אבא ניגש לקופאי של החברה
והסביר לו מה קורה, וגם שאל אותו מה עליו לעשות. הקופאי יעץ לאבא לחזור ולאותם
האנשים שיום קודם שילמו לו, ולשאול אותם האם למישהו חסר לו כסף בקופה. 150 פזוז דאז, הן היו
שווי ערך לכ – 4.000 ₪ של היום. מאחר ואיש לא התלונן, אבא חזר על
אותה פעולה במשך זמן מה, אך ללא תוצאות.
עד כאן החלק הראשון של הסיפור.
בשנת 1969 הוריי עברו להתגורר בבית
אבות בפרנקפורט. אבי נפטר ערב פסח בשנת 1972. אמי בקשה שאגש לארונות בחדר
ו"אנקה" אותם. את רוב החפצים והבגדים תרמנו לאנשים אביונים. כאשר חיטטתי בין המסמכים ראיתי
פתאום מעטפה חומה, בלויה, שמשכה את תשומת ליבי. קירבתי אותה אליי, ועליה היה כתוב
בכתב ידו של אבא המשפט הבא:
dieser umschlag enth?lt 150 pesos.
dieses geld geh?rt niemandem, so hat niemand das
recht, ?ber das geld zu
verf?gen.
בתרגום: "מעטפה זו מכילה
150 פזוס. כסף זה אינו שייך לאיש, ולכן לאיש אין זכות להשתמש בו".
שאלתי את אמא מדוע אבא לא תרם את
הכסף למטרות צדקה, ולכך אמי הסבירה לי שאבא לא רצה שבקהילה יחשבו שפתאום, נהפכנו
לעשירים. אני חונכתי באותם הערכים שהורי
האמינו בהם. אני שומר על המעטפה עד עצם היום
הזה. האם דבר כזה יכול היה לקרות היום,
בשנת 2016?
אמי עלתה ארצה שנה אחרי כן, תוך
שבדרום חיילינו לחמו במלחמת "יום כיפור". היא לא אהבה את חיי הקיבוץ, ובשנת 1974 עברה לגור בבית אבות "יקה" בנתניה. היא נפטרה ב ינואר 1988, בגיל 89. אבל כבד נפל עלינו.
בשנת 1989 אשתי דאז, החליטה לעזוב את
הקיבוץ, והדבר הזה, הביא לסוף 25 שנות נישואים. נפרדנו כחברים, ונשארנו חברים.
בשנת 1990 הכרתי את סוזי, עמה אני
נשוי באושר עד היום הזה. עזבתי את הקיבוץ מפני שהקיבוץ של שנת 1990 התרחק מאד מכל הרעיונות של שנות ה – 50. מאחר שהידע בשפות שלי היה עשיר,
יחד עם ניסיון בסחר בינלאומי, אותו רכשתי בעבודה במפעל לייצור ירקות
מיובשים בקיבוץ, התקבלתי לעבודה במפעל של היי-טק
בנס-ציונה. שם עבדתי עד שנת 2009.
העשרה
הבונים דרור: "הבונים דרור היא תנועת נוער יהודית, ציונית-סוציאליסטית עולמית. התנועה הוקמה בשנת 1980 כאיחוד של שתי תנועות נוער ציוניות – הבונים, שקמה בבריטניה ופעלה בעיקר במדינות דוברות האנגלית, ודרור, ששורשיה במזרח אירופה".
תשע"ו
מילון
הבונים דרור הבונים דרור היא תנועת נוער יהודית, ציונית-סוציאליסטית עולמית. התנועה הוקמה בשנת 1980 כאיחוד של שתי תנועות נוער ציוניות - הבונים, שקמה בבריטניה ופעלה בעיקר במדינות דוברות האנגלית, ודרור, ששורשיה במזרח אירופה.
