מאגר סיפורי מורשת

                                         

אחרי הצהריים ילדי השכנה היו מתאספים ברחוב ומשחקים יחד. המשחקים שלנו היו קפיצה בחבל, קלאס , חמש אבנים , חמור ארוך, תופסת , מחבואים, והכי אהבנו לקטוף תותים מהעצים. נהגנו לאסוף בולים ממשרדים שהיו מקבלים הרבה מכתבים ולאחר שאספנו כמות גדולה היינו ומחליפים בולים ישראלים לבולים מכל מיני ארצות רחוקות. היינו גם מחליפים בין הילדים בולים.

בנינו סוכה משותפת לכל השכנים וביחד כל הילדים קישטו את הסוכה ודבר זה העסיק אותנו זמן רב כיוון שהתקיימה תחרות בין הסוכות היפות בשכונה וגם כי הכנו בעצמנו את הקישוטים.

לפני הקמת המדינה כשהיו מבריחים אניות מעפילים לארץ מתחת לאפם של החיילים הבריטים ששלטו, הן עוגנות בחוף תל אביב והיו מפזרים מיד את הפליטים לבתים שהיו קרובים לחוף.

אחד מהבתים שאליהם הביאו פליטים היה ביתי . הביאו אלינו זוג מאוד צעיר ישר ממחנה ריכוז אושוויץ. הורי קיבלו אותם יפה וטיפלו בהם כמו בני בית, נתנו להם חדר בדירתנו הקטנה שהייתה בעלת 2 חדרים בלבד והמטבח שלנו היה משותף וגם השירותים. הם היו אצלנו כמה שנים עד שהיגרו  לאמריקה. 

הכרתי את אמנון בעלי בגיל 15 במסיבת פורים ששילבה את בית הספר שלי "ויצו צרפת" ואת בית הספר שלו "שבח".

היינו חברים במשך 4 שנים עד שהתחתנו, וכשהתחתנו  הייתי בת 19  ואמנון בעלי היה בן 22. במשך החברות אמנון התגייס לצנחנים וזאת הייתה תקופה קשה מאוד כי הפדאיונים תקפו מקומות בארץ והצנחנים נלחמו בהם. הקשר בנינו בזמן השירות הצבאי היה על ידי מכתבים יומיומיים כי לא היו אמצעי תקשורת אחרים. החופשות היו מעטות ולעתים רחוקות. האימונים והצניחות היו מאוד קשים וכל הזמן חששנו (אני ומשפחתי)שהמצנח לא יפתח או שמשהו יקרה. הסכנות היו רבות מכיוון שהחיילים שכבו במארבים (למסתננים)כדי שלא יצליחו להיכנס לארץ. למזלנו ושמחתנו לא קרה לאמנון דבר.

 

                                                 אמנון במהלך שירותו בצנחנים

 

כשאמנון השתחרר התחתנו ולכן לא שירתי בצבא(גיל 19), בנינו בית בישראל ונולדו לנו 2 ילדים ו-5 נכדים.  

 

                                                                   אמנון ואני בחתונתנו 

סבא אמנון נולד בעיר "פלובדיב" בבולגריה, בשנת 1936 .החיים בבולגריה היו יפים וטובים, החיים עם השכנים היו מצוינים וכולם חיו בשלום אחד עם השני. היהודים היו חלק מהעם הבולגרי בלי שום הפליה .

 

כשפרצה מלחמת העולם, כבשו הגרמנים את בולגריה והטילו מגבלות על היהודים לדוגמה: מותר היה לצאת מהבית רק שעתיים ביום, ולענוד טלאי צהוב. היה אסור ללכת לבית ספר, והיה מחסור גדול באוכל ליהודים.

 

הגרמנים דרשו מהמלך הבולגרי לאסוף את כל היהודים ולשלוח אותם למחנות ריכוז. הגרמנים ריכזו את כל יהודי העיר באולם גדול של אגודת "מכבי" על יד בית הכנסת, לכל משפחה היה מותר  לקחת למחנות ריכוז רק מזוודה אחת .

בלילה נודע לארכיבישוף של בולגריה ולכמורה על תכנון שליחת היהודים למחנות, והם החלו לפעול להצלת היהודים. הם פנו למלך ודרשו להציל את היהודים, הארכיבישוף איים שאם המלך לא יציל את היהודים הוא ישכב על מסילת הרכבת ולא ייתן לרכבות לנסוע . המלך נרתם להצלת היהודים ופנה לגרמנים. הוא אמר בבירור שהוא לא שולח את היהודים כי הוא זקוק להם לעבודות ביצורים והגנה. המלך נקרא לגרמניה ושם הוא הסביר להיטלר שהוא ייקח את כל הגברים לעבודות קשות בכפיה .הגרמנים הסכימו והיהודים ניצלו. לאחר מכן המלך נקרא שוב לגרמניה ובדרך חזרה הגרמנים נקמו בו והעלו את המטוס שלו לגובה רב, הם לבשו מסכות חמצן ולמלך לא נתנו מסכה, ולכן המלך מת מחוסר חמצן.

 

הבולגרים התאבלו מאוד, הם עשו כל מיני טקסים לזכרו, והוציאו בולים לזכרו. בשנת  1944,ב-9 לספטמבר נכנס הצבא הסובייטי לבולגריה ושלט בה. בינתיים היהודים התארגנו במפלגות ציוניות לעליה ארץ, ובשנת -1948 כשהוקמה מדינת ישראל, בעזרת בן גוריון עלו כל יהודי בולגריה לארץ.

 

אמנון היה בן 11 כשהחלה העלייה לארץ. הם נסעו ברכבות שמובילות בהמות ליוגוסלביה, התנאים היו קשים מאוד שם.  משם עלו על אניית משא שנקראה "קפלוס". הדרך עליה לקחה שבועיים והתנאים היו קשים מאוד, באנייה הייתה צפיפות מאוד גדולה והיה מחסור במים ובאוכל. הם שכנו בבטן האנייה, היה מחסור באוויר, והם לנו על דרגשים. הים היה סוער וגרם להקאות. את האנייה ליוו אנשי ההגנה מהארץ.

כשהגיעו סוף סוף לארץ ישראל  הוריו קיבלו דירה נטושה ביפו.

אמנון נשלח על ידי 'עליית הנוער' ללמוד בפנימיית 'בן שמן'. הקליטה הייתה קשה אבל כשהוא התאקלם החיים היו טובים והחינוך היה מעולה.

הגעגועים הביתה היו חזקים , ובחופשות היה נוסע הביתה, אך לבסוף התרגל. כשהגיע זמנו להתגייס הוא התנדב לצנחנים. 

בצנחנים אמנון השתתף בפעולות תגמול מעבר לגבולות ירדן בשנות ה-60.וגולת הכותרת הייתה במלחמת ששת הימים בעת שחרור ירושלים. החוליה שבה היה הגיעה ראשונה לכותל דרך 'שער האריות' עם המפקד מוטה גור, הרב הראשי גורן והרמטכ"ל יצחק רבין.

הם סבלו אבדות רבות וכמה חברים של אמנון נהרגו. בדרך כבשו את מוזיאון 'רוקפלר' וישנו שם.

בלילה היה שם קר מאוד ולכן הם תלשו את וילונות הקטיפה והתעטפו בהם.