מאגר סיפורי מורשת

שמי עציונה סמרה לבית רוזנברג, ואני לוקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי הבכור שגב.

הבית שלי

נולדתי בסתיו בשנת 1951 בבית חולים 'עין גדי' ליולדות בתל אביב. כאשר הורי עמדו לבחור לי שם, הם רצו לקרוא לי "יחיאלה" על שם אח של אימי, יחיאל, שנהרג בהגנה על גוש עציון יום לפני ההכרזה על הקמת המדינה (ד' באייר תש"ח). לבסוף, לאחר התייעצויות עם אנשי משפחה ורבנים, הוחלט לקרוא לי על שם מקום הנפילה שלו, כפר "עציון" ועל כן שמי עציונה.

גדלתי בכפר אונו שבמשך השנים הפך לקריית אונו והיום המקום הוא כבר עיר. ההורים שלי הגיעו לכפר אונו לפני קום המדינה. בתחילה הם התגוררו בתל אביב ומשם עברו לכפר אונו, עוד לפני קום המדינה. לאבי היה חלום לגור בכפר כמו בארץ מולדתו ליטא. הבית בו גרתי היה גדול וסביבו הייתה גינה ענקית עם עצי פרי מכל הסוגים והמינים.

גולת הכותרת של החצר היתה עץ התות שעמד בקצה הגינה. עץ ענק שענפיו הגדולים יורדים לכיוון הקרקע ויוצרים מעין סוכה. אהבנו לשבת בצל עץ התות בעיקר בימי הקיץ החמים. הכי כיף היה לטפס על העץ. הייתי מטפסת לראש העץ, מתיישבת על אחד הענפים ומתגלשת כמו במגלשה אל האדמה. העץ היה בגובה של בערך שלושה מטר. יום אחד עליתי על העץ ולא הצלחתי לרדת. אח שלי, אמי, בא לעזרתי. הוא טיפס וניסה להוריד אותי. הסביר לי איך לרדת. אני ירדתי בקלות והוא החליק על הענפים, אבל למזלו הגרוע הוא נפל על גדר תיל שהייתה מתחת לעץ. אמי נפצע על יד האוזן ועד היום יש לו סימן אדום במקום שהיה פצוע.

חוץ מעצי פרי אבא שלי גידל ברווזים, יונים, תרנגולות ותרנגול הודו. והייתה גם עז בשביל שיהיה לי חלב לשתות, כי נולדתי בזמן הצנע ולא היו מצרכי מזון.

סיפור בת המצווה

הסיפור שרציתי להרחיב עליו הוא סיפור הבת מצווה שלי. את בת המצווה של חגגתי בסוף שנת 1963. חגיגה אחת הייתה לחבריי בכיתה. חגגנו אצלנו בבית, פתחנו את הפטפון, שמנו תקליטים עם שירים עבריים ושיחקנו משחקי חברה כמו למשל, להכניס נר לתוך בקבוק, לפוצץ בלונים חזה לחזה, שתיית בקבוקי שתייה קלה תוססת במהירות. חלק מהמשחקים משוחקים עד היום במסיבות כיתה. רקדנו ׳בן לוקח בת׳ ועוד משחקי ריקוד שונים. הכיבוד, בהתאם לתקופה היה מאוד צנוע, כי זה מה שהיה – בייגלה, וופלות וסוכריות טופי. נהניתי מאוד והרגשתי מיוחדת. באותה התקופה לא לכולם היה את הכסף לעשות אפילו מסיבה צנועה כמו זאת. קיבלתי הרבה מתנות – בעיקר עטי פרקר וטושים צבעוניים וגם ספר זיכרונות.

החגיגה השנייה הייתה למשפחה. שוב, מאחר ולא היה נהוג לערוך אירועים כאלה באולמות, האירוע היה אצלנו בבית בקריית אונו. הביאו ספסלים ושולחנות מבית הכנסת בו אבי שימש כגבאי. סידרו אותם בחדר בצורת ח'. כל הכיבוד בושל אצלנו בבית וכלל צלי בקר, סלט ירקות, גרגרי חומוס, דגים מלוחים וקרקרים. ברוח התקופה הכיבוד נחשב ברמה גבוהה, למרות שבסטנדרטים של היום הוא היה נחשב צנוע מאוד. זו הייתה חגיגה שהיא למעשה ארוחת ערב. ביקשו ממני לרקוד כי הייתי רקדנית בלט, וזו הייתה למעשה התוכנית האומנותית של הערב. למסיבת הבת מצווה הגיעו הדודים ובני הדודים שלי משני הצדדים – לאבי היו שלושה אחים (שהיו בארץ באותה תקופה) ולאימי שלוש אחיות. כולם הגיעו כולל ילדיהם. האירוע היה מאוד מרגש, גם בשל האיחוד של שתי המשפחות ביחד וגם מכיוון שחגיגות מסוג זה היו נדירות באותה התקופה.

פתאום, במהלך המסיבה נשמעה דפיקה בדלת. אבי ניגש, פתח את הדלת וקפא על מקומו, החל לרעוד ולבכות וכמעט התעלף. בפתח עמדה בת דודתו מינה, ששרדה בשואה ועלתה לארץ עם ביתה חיה'לה. כולם היו בטוחים שהיא נספתה בשואה.

באותה תקופה היתה ברדיו תוכנית שנקראה 'המדור לחיפוש קרובים' שעזרה לאנשים לחפש קרובי משפחה וחברים שנעלמו בתקופת השואה. אני זוכרת שהיינו יושבים מסביב לרדיו ומנסים לאתר אותה בין ההודעות. אחיו של סבי גילו שהיא חיה וביקשו "איחוד משפחות" משלטונות רוסיה, והם אישרו לה לעשות עלייה. אבי לא היה מודע לכל העניין, ואחיו עשו לו הפתעה ביום הבת מצווה שלי. הסתבר שהיא הייתה בארץ כבר שבוע לפני והם הסתירו את בואה מאיתנו כדי להפתיע את אבי ביום חגו.

זאת הייתה גולת הכותרת של המסיבה, והאמת, גם היום כשאני נושקת לשנת השבעים שלי, אני זוכרת את אותה נקישה בדלת.

לסיפורה המלא של עציונה:

הזוית האישית

סבתא עציונה: מאוד נהניתי להעלות זכרונות מהעבר ולהיזכר בסיפורי הילדות שלי. היה לי כיף לשבת עם שגב מכיוון שהוא הקשיב, שאל שאלות ומאוד התעניין בתקופה בה גדלתי, השנים שלאחר קום המדינה.

הנכד שגב: נהניתי מאוד לשבת עם סבתא, מכיוון שאין לי הרבה הזדמנויות להקשיב לסיפורים שלה. באמצע השבוע אני מאוד עמוס ובסופי שבוע כשכל המשפחה נמצאת יש לנו פחות זמן להיות רק שנינו ביחד.