מאגר סיפורי מורשת

ילדות 

נולדתי בלוב בקריינה ליד בן גאזי. הורי עלו איתי בגיל כמעט שנתיים והתיישבנו מרכז של אוהלים ב"פרדסיה". ומשם  לאחר כשנה שגרנו באוהל,  עברנו לגור בצריפים "שוודים" בעכו. כל משפחה קיבלה רבע צריף שהכיל חדר ומטבחון. ולמעשה סבתא אתי שעלתה בשנת 1957, התגוררה בשכנות אליי ואנו חברים טובים מגיל 7. נולדו לי עוד שבעה אחים 2 נפטרו ממחלות ונותרנו שני בנים וארבע בנות. אבי עבד ברכבת ישראל ואימי הייתה עקרת בית. הייתי קשור לסבי וסבתי שהתגוררו בפרדס כץ ונהגתי לבקרם באופן תכוף. למדתי בפנימיית נעורים מגיל 13 עד כיתה י' ואז יצאתי לעבוד. בגיל 18 התגייסתי לגולני.

נישואין לסבתא

עם שחרורי נשאתי את סבתא לאישה שנה לאחר מלחמת ששת הימים. עבדתי בבתי הזיקוק בחיפה – חבר שעבד איתי שכנע אותי להצטרף אליו לסיור בבקעת הירדן אזור שנכבש 5 שנים לפני כן במלחמה. הגענו לסיור והגשנו בקשה להתקבל למושב בקעות ולתנועת "האיחוד החקלאי".

המעבר לבקעת הירדן

הגענו למושב עם שתי מזוודות, כלב בוקסר ושני ילדים ענת ואבירם. כל משפחה קיבלה בית עם חצר גדולה. לא היו כבישים, לא היו מדרכות והאבק ניצח על הכול. סבתא אתי סירבה לקבל את המציאות שהשתנתה ובמשך כמעט שנתיים השאירה את הבגדים ארוזים במזוודות ונהגה לחזור לעכו כמעט בכל הזדמנות.

המושב היה שיתופי ממש כמו קיבוץ, הייתה מכונת כביסה משותפת, מרכולית משותפת, וגידולים חקלאיים משותפים. בכל שכבת גיל היו בין ילד לשניים ולכן הילדים למדו בכיתה אחת 3-4 שכבות גיל. בשנים אלו כשהמושב היה שיתופי עבדנו בפרדס וגידולי שדה. לא היו פועלים ועבדנו עבודת כפיים והקמנו את הגידולים מאפס.

לאחר שנתיים, רעיון השיתופיות כשל והמושב הפך למושב עובדים כל אחד קיבל כמה דונמים לגידולים חקלאיים. גידלנו אבטיחים, שום, בוטנים ועוד סוגי ירקות והגידולים לצערנו כשלו ואז עברנו לגידולי פרחים בחממות והתחלנו לייצא לחו"ל. את מיטל אמא של מור גידלנו בחממה בלול שהצבנו בבית אריזה.

לאחר כמה שנים, ניהלנו חניון למעבר של משאיות מישראל לעמן. המשאיות נשארו בחניון ללינת לילה ויום למחרת שלחתי אותם על הסדר למעבר הגבול- גשר "אדם".

 ניסיון חטיפה

בזמן האינתיפאדה הראשונה, בעת ניהול החניון, הגיעו שני מחבלים במונית וניסו לחטוף  אותי לתוך המונית. הם לשמחתי הרבה לא הצליחו ואני ושותפי לחקלאות ארמונד רדפנו אחריהם והזעקנו את הצבא. אין ספק שהאינתיפאדה  הראשונה הכניסה אווירה לא נעימה ומתח בינינו לבין שכנינו הפלסטינאים שעד אותה נקודה הייתה אווירה יותר בטוחה. לדוגמה סבתא אתי עשתה רישיון נהיגה בשכם וטיפולי השיניים והקניות היו בשכם. האווירה הייתה משפחתית ובטוחה.

עבודה עם השב"כ

בשיא תקופת האינתיפאדה, פנה אליי ערבי מכפר סמוך שביקש ממני עזרה לשחרר את אביו מהכלא, פניתי לשב"כ שינסו לעזור לו. האב שוחרר בעקבות התערבותי ומאז פנו אליי לא מעט ערבים מהכפרים בפניית עזרה מהשב"כ מתוך הבנה שהם ייסעו לשב"כ בחזרה. הודות לשיתוף הפעולה השב"כ הצליח לעצור טרוריסטים. שימשתי ככתובת לשכנים הערבים בכל עת – ענייני בריאות, עזרה מול הרשויות ועוד. בעיר בשכם קראו לי "המוכתר היחף", בגלל שכל הזמן הלכתי יחף. ופעם אפילו עשיתי "סולחה" בין שני מוכתרים.

ומאז ועד היום

החיים בבקעת הירדן היו מלאי הרפתקאות וסיפורים הקשורים בשכנות המורכבת לאוכלוסייה הערבית מסביבנו. יחסים שהכילו הרבה כבוד ושותפות. היום אני גר בשלווה עם סבתא אתי השותפה שלי לחיים. אנחנו מגדלים ענבים בחממות ויש לנו בלי עין הרע 11 נכדים מקסימים.

הזוית האישית

בני: היה לי מאוד משמעותי המפגש עם האנשים פעם בשבוע. היה מרתק לשמוע את הסיפורים של כולם. נהניתי מאוד להיפגש עם מור פעם בשבוע  ולהכיר עוד זויות ממנה. התגאיתי בה מאוד על הבגרות שלה והחוכמה שלה. נהנתי והייתי מלא נחת מהרושם שהותירה על משתתפי הפרויקט. אני רוצה לאחל למורי המקסימה שתגשים את חלומה "להגיע לסורבון" כמו שהיא רוצה.

מור: אני מאוד נהניתי מהתוכנית, מהאווירה מהמשחקים מהתקשורת בינינו ומהטיולים. התוכנית הייתה מאוד משמעותית בשבילי מכיוון שהתוכנית הראתה לי שאמנם לימדו אותנו עלההיסטוריה של המדינה אבל זה היה הרבה יותר משמעותי ומרגש להקשיב לסבא ולהבין מה החלק שלו בהיסטוריה של המדינה ואיך הייתה הילדות שלו, שהייתה מצד אחד כל כך דומה לילדות שלנו, בעצם היותה ילדות בארץ, אבל עד כמה אורח החיים והמציאות הייתה שונה מימינו.