מאגר סיפורי מורשת

סבא אפרים פיסיק מספר לנכדתו פז ברון:

"נולדתי ברומניה בעיר הבירה בוקרשט בתאריך 11.10.42. גדלתי בבוקרשט, בשכונה שכמעט לא גרו בה יהודים, אבל בחצר ביתנו היה בית כנסת קטן. לבית הכנסת הזה הגיעו רק מספר קטן של זקנים ואף פעם לא היה מניין ולכן הם הציעו לי אחרי הבר מצווה, לבוא כל בוקר להתפלל ובתמורה לכך בסוף כל שבוע הייתי מקבל כסף לסרט.

אצל יהודי רומניה מוקבל היה שאחרי התפילה, היו שותים כוסית של משקה חריף יחד עם פרוסת עוגה. הזקנים שבבית הכנסת היו כל כך מרוצים שבזכותי יש להם מניין עד שכל אחד היה מגיש לי עוד כוסית של משקה וכך הייתי הולך לבית ספר של שש או שבע כוסיות. אני זוכר שעד השיעור הרביעי או החמישי הרגשתי תמיד כאילו שאני בענן ולא היה לי אכפת לי אם קוראים לי ללוח או שואלים אותי, תמיד הייתי מבסוט.

הבית שלנו היה קטן מאוד, היו בו שני חדרים שבהם גרנו חמישה אנשים. אבא, אימא, סבתא, אחי ואני. אני ואחי ישנו בחדר נפרד וההורים והסבתא בחדר השני. בחדר שבו ישנו הקירות בחורף היו מתמלאים במים ובגלל הקור, היה נוצר קרח. לפעמים הייתי מתעורר בלילה ומסתכל על הקרח הנוצץ על הקירות.

החפץ היקר ביותר שלנו היה חרב אמיתית. ברומניה בתקופה שלפני הקומוניסטים לכל הקצינים הייתה חרב מאוד יפה ומקושטת. אחרי שרומניה הפכה להיות מדינה קומוניסטית, השלטון אסף את כל החברות והתיך אותן למחרשות. אבל היו מספר קצינים שהצליחו להחביא את החרבות ולאחר מכן, למכור אותן. אני לא יודע מי קנה את החרב, אבל אסור היה לשחק איתה למרות שלא הייתה חדה, ורק לפעמים בלילה אבא היה מרשה להסתכל ולהחזיק אותה.

האירוע המשמח ביותר שאני זוכר בגיל ההתבגרות היה בשנת 1956, כאשר במוצאי יום הכיפורים פשטה שמועה שמרשים ליהודים להגיש בקשות לעלייה לארץ. הלכנו למטה המרכזי של המשטרה בבוקרשט ושם פגשנו אלפי יהודים שהצטופפו וידברו ביניהם בלחש האם זה נכון שהממשלה תרשה ליהודים לעזוב את רומניה הקומוניסטית ולעלות לארץ.

האירוע הכי עצוב שאני זוכר מגיל ההתבגרות היה מותה של אחותה של אמי, אשר נפטרה בגיל 39 ממחלת  הסרטן. מותה גרם לאבל כבד במשפחה והיא השאירה אחריה ילד בן 11.

כבר בכיתה ח' התחלתי לעבוד בשיעורים פרטיים לילדים יותר צעירים. המשכתי ללמד ילדים במשך כל התיכון. אני לא חושב שבחרתי בכוונה להיות מורה, אלא פשוט כך קרה באופן טבעי. ברומניה התחלתי ללמוד באוניברסיטה להיות מורה לשפה וספרות רומנית וצרפתית.

אחרי שעליתי לארץ, הלכתי ללמוד בסמינר למורים בנהלל ומאוחר יותר השלמתי את הלימודים באוניברסיטת חיפה. כיום אני עדיין מלמד עם ותק של 54 שנה, ונחשב כמורה הוותיק ביותר בחינוך ההתיישבותי. אני מאוד אוהב את עבודת ההוראה, במיוחד עם ילדים עם  צרכים מיוחדים.

העלייה לארץ

עליתי לארץ בגיל 18. עליתי יחד עם אבא ואימא. אחי אשר התחתן בינתיים והסבתא לא קיבלו עדיין אישורי יציאה והם נשארו ברומניה עוד שנה. כאשר עלינו קיבלנו דירה בעפולה עלית. רצינו לעלות לארץ מפני שההורים תמיד חלמו להגיע לארץ ישראל מאחר משהיו ציוניים.

בצבא שירתתי בהנדסה קרבית. החוויה הכי משמעותית שאני זוכר, עבדתי בפינוי מוקשים לאחר מלחמת ששת הימים, כדי לפנות את הדרך העולה מקיבוץ עין גב לרמת הגולן. פינוי המוקשים נעשה בעזרת מדחס אוויר אשר היה מעיף את האדמה וכך מגלים את המוקשים. ביום הראשון שהתחלתי לעבוד בפינוי המוקשים, כאשר הפניתי את צינור המדחס לאדמה, העפתי קן שלם של עקרבים אשר עפו ישר עליי. הייתי מכוסה כולי בעקרבים, זרקתי את צינור האויר והתחלתי לברוח מבלי לחשוב שאני רץ בתוך שדה מוקשים. למזלי שום דבר לא התפוצץ והצלחתי להוריד ממני את העקרבים בלי להיפגע.

נולדתי בשנת 1942 באמצע מלחמת העולם השנייה. אבל ממלחמת העולם השנייה אין לי שום זכרונות. הזכרונות המוקדמים ביותר הקשורים למלחמה קשורים לבתים שנהרסו בבוקרשט שבהם חיפשנו מציאות כשגדלנו קצת.

בארץ נלחמתי במלחמת ששת הימים, מאוחר יותר במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה.

ברחוב שגרנו בו בבוקרשט כמה בתים מהבית שלנו גרה משפחה יהודית, משפחת רוזנפלד. למשפחה הזו הייתה בת בשם רמונה, אשר הייתה צעירה ממני בשלוש שנים. למדנו באותו בית ספר, אבל לא היה בינינו קשר כיוון שהיא הייתה הרבה יותר צעירה ממני. לאחר שעלינו לארץ, אימא של רימונה שהייתה חברה של ההורים שלי באה לבקר אותנו בעפולה עלית ולאחר מכן אנחנו נסענו לבקר אותם בנצרת עלית וכך נוצר הקשר ביני ובין רימונה.

התחתנו בשנת 1963. אני הייתי בן 21 וסבתא בת 18. החתונה הייתה בנצרת עלית באולם שהיה שייך למפלגת מפא"י. ההורים שלי וההורים של רימונה הכינו את הכיבוד בעצמם. לחתונה הגיעו כל המכרים מרומניה שבינתיים עלו לארץ אבל התדהמה הגדולה הייתה כשהגיעו כל תלמידי הסמינר למורים והפתיעו את כולם כשהתחילו לרקוד ריקודי עם ישראלים.

כשנולדו הילדים אני הייתי בן 24 ורימונה בת 21. ואז נולדו לנו תאומות. עד הרגע האחרון לא ידענו שמדובר בתאומות. לא ידענו איזה שמות לבחור לבנות ואז התייעצתי עם הכיתה שחינכתי, כיתת רימון מקיבוץ החותרים והם הציעו את השמות אורלי וסמדר. בחרנו בשם אורלי כי הלידה הייתה בחנוכה ובשם סמדר כי התלהבתי מהצליל ושהוא מסמל את האביב ותחילת חיים חדשים כמו פרח הסמדר של הגפן. 11 שנה לאחר לידת הבנות נולד לנו בן בשם טל.

קישור לקובץ תמונות נוספות של משפחתנו: אבא

הזוית האישית

סבא אפרים פיסיק, מספר את סיפורו לנכדתו פז ברון, בתכנית הקשר הרב דורי

אני וסבא