מאגר סיפורי מורשת

שמי קרול לוין, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, זהו סיפור:

בחודש יוני שנת 1967 אני ובן הזוג שלי ברוס לוין התחתנו בשיקגו, בזמן מלחמת ששת הימים. אני הייתי בת 19 וברוס היה בן 20. גרנו בשיקגו שנתיים והתחלנו לחשוב על הקמת משפחה אבל לא רצינו להמשיך לגור בשיקגו. יום אחד נסענו לבקר את ההורים של ברוס ופגשנו שם חברה של ההורים שלו. זאת הייתה בחורה שהכרתי מהתקופה שהייתי נוסעת למחנה קיץ בילדות שלי. ישבתי לבד איתה בחדר וסיפרתי לה שאנחנו מחפשים מקום לגור בו שמתאים להקים משפחה. היא הציעה לי לחשוב על חיים בקיבוץ בישראל. אני שאלתי אותה מה זה קיבוץ ואיפה ישראל בדיוק. היא סיפרה לי שהיא עובדת בתור מזכירה לשליח מישראל שעובד בשיקגו ואפשר לבוא לדבר אתו לשמוע פרטים. המשכנו לדבר והיא סיפרה שהיא הייתה מתנדבת פעם בקיבוץ ואימא שלה גרה בישראל.

אחרי שדיברנו הרגשתי והבנתי בלב שאני וברוס צריכים לעשות עליה ולגור בקיבוץ. כאשר נסענו הביתה באותו ערב,  סיפרתי לברוס על השיחה שלי עם הבחורה ואמרתי לו שאני מאוד מאוד רוצה לנסות לגור בישראל בקיבוץ. הוא היה מופתע, כי הוא גם לא ידע שום דבר על חיי קיבוץ. בסופו של דבר הוא הסכים שנלך לדבר עם השליח. לאט לאט ברוס קיבל את הרעיון והתחלנו לעבור את כל התהליך שנדרש לעולים חדשים כדי לעלות ארצה. השליח שלח אותנו לקיבוץ שלו, קיבוץ נוה איתן בעמק בית שאן, כי הם חיפשו עולים חדשים. אחרי חצי שנה,

בתאריך 14.4.1970, עלינו ארצה ומישהו בא מנוה איתן לשדה התעופה לקחת אותנו הביתה. היינו הזוג הראשון מארצות הברית שבא לקיבוץ בתור מעומדים לחברות ולא בתור מתנדבים. נחתנו בלילה וכל הדרך האיש סיפר לנו על הקיבוץ. הוא סיפר לנו שהקיבוץ נמצא קרוב לגבול של ירדן ולפעמים המחבלים יורים טילי קטיושות לאזור שלנו. הוא אמר לנו לא להיבהל כי אפשר לרוץ למקלט בזמן היריות. הוא גם אמר שנפלה קטיושה על יד הדירה שלנו יום לפני שהגענו אבל הספיקו לתקן את הנזק לדירה, אבל שניזהר מהבור שנשאר מהטיל. אני וברוס לא ידענו מה לחשוב, היינו זוג צעיר שרק נחת בארץ ומספרים לנו על טיל שנפל על יד הדירה שלנו, היינו כל כך תמימים.

לאט לאט התחלנו להתרגל לחיים בקיבוץ. העבודה הראשונה שלי הייתה בלול תרנגולות לאסוף ביצים. לא הרגשתי טוב בלול והלכתי לעשות בדיקות. התברר שהייתי בהריון בחודש הראשון, זאת אומרת שהגעתי לקיבוץ כשאני כבר בהריון ולא ידעתי. כל כך שמחנו, כי רצינו מזמן ילדים. העבירו אותי לעבוד במסיק זיתים. כל בוקר לקחו את העובדים עם טרקטור ועגלה למטעים. בדרך בשעה 5 בבוקר שמענו יריות ברקע בין הצבא הישראלי והמחבלים בירדן. אחרי כמה שבועות עברתי לעבוד בחדר אוכל בהגשה. לא אהבתי את העבודה בחדר האוכל ועברתי לעבוד במטבח. בסוף נשארתי לעבוד במטבח, בהתחלה בתור עוזרת לטבחית. לאט לאט למדתי לבשל ואפילו שלחו אותי יותר מאוחר לקורס בישול.  אחרי שבע שנים של עבודה במטבח קיבלתי את התפקיד של הטבחית הראשית וניהלתי צוות מבשלים. בישלנו כל יום ארוחת צהריים ל-300 איש.

נולד לי עוד בן בינואר 1972, עוד בת באפריל 1975, עוד בן בדצמבר 1983 והבן האחרון בנובמבר 1985. במשך הרבה שנים ברוס עבד במשמר הגבול.

לצערי ברוס נפטר מסרטן בינואר 1995 בגיל 47.

הזוית האישית

ליה: היה לי כיף ללמוד סיפור חדש ולמדתי והכרתי את סבתא של הדר.

הדר: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתא שלי וחברה שלי ולמדתי המון דברים שלא ידעתי על סבתא שלי.

קרול: מאוד נהניתי לספר להדר וליה על תקופה משמעותית בחיים שלי.