מאגר סיפורי מורשת

שמי פרידה סרבניק, ואני רוצה לספר לכם את סיפור עלייתי לארץ.

נולדתי באוקראינה בשנת 1936. עשיתי עלייה לארץ בגיל 22 בשנת 1960.

כשהייתי קטנה ופרצה מלחמת העולם השנייה, נסענו ברכבת בכדי להגיע למקומות שהגרמנים לא היו שם. הייתי עם אמי מריה והתגוררנו לתקופה בעיר שנקראת אסטראכן. אמי הייתה אמא טובה שדואגת ועוזרת. היא נפטרה מסרטן בגיל 29. היה לי גם אח שנהרג בתאונת דרכים בגיל שבע כך שבעצם נשארתי לבד.

אבי ולדימיר נהרג בגיל 31 בגלל הפצצת רכבת שגרמנים הפציצו, אך אי אפשר לדעת אם הוא באמת היה שם.

לאבי היו 2 אחיות שרבו על מי תיקח אותי ותגדל אותי. בסופו של דבר בעלה של אחד מהנשים הכריח אותה לגדל אותי. מאוד חיבבתי את בעלה, אך לאחר זמן מה הוא נכנס לכלא בגלל עסקים לא טובים. אחרי שהוא נכנס לכלא היה לי קשה ולקח לי זמן להתרגל. גדלתי בדרוגוביץ עם אחות של אבא שלי והבן שלה, יחסם אלי היה רע.

בגיל 16 עזבתי אותם ונסעתי ללמוד להיות מורה בביה"ס לכיתות א-ד בעיר ששמה סטרי. למדתי שם 4 שנים אחר כך חזרתי לדרוגוביץ. בשנה ראשונה הייתי מדריכה בביה"ס, ורק אחר כך מורה. חינכתי במשך שלוש שנים. לאחר מכן טסתי לפולין כדי לגור שם. גם בפולין עבדתי לתקופה קצרה. אחר כך החלטתי שאני רוצה לעשות עלייה לארץ.

כשנחתתי בתל אביב נסעתי לבקיבוץ שריד גרתי שם במשך שבעה חודשים עם עוד שתי חברות. הסיבה שהלכתי לקיבוץ זה הייתה שלא היה לי מקום מגורים אחר. בקיבוץ הכרתי את בעלי בוריס, כשיום אחד הוא בא לביתה של חברתי ושם נפגשנו. אחר כך הוא הביא אותי להרצליה, התחתנו במקום קטן ובאו מהשפחה של בוריס. קנינו דירה בהרצליה, ילדתי את בתי הבכורה אמה ואחר כך את בני זאבי והאחרונה בתי מרים.

חיינו יחד 42 שנה ובגיל 73 בעלי נפטר מסרטן. עד היום אני מתגעגעת אליו!

הזוית האישית

סבתא פרידה: הפעילות בתכנית הקשר הרב דורי עוזרת מאוד לפיתוח החשיבה והזיכרון ומייחד אותנו.

נכדה תמר: תכנית זו עזרה לנו ללמוד עוד דברים מעניינים וחדשים, התכנית נתנה לנו זמן איכות עם הסבא או הסבתא.