מאגר סיפורי מורשת

אני ענת, סבתא של טל

נולדתי במרקש שבמרוקו בשנת 10.10.1940 לבית משפחת וקנין, להוריי שמעון ומסעודה.

אבא שלי היה סוחר ואימא שלי עקרת בית. היינו משפחה גדולה של 7 ילדים – 5 בנים 2 בנות.

עד גיל 3 הייתי עם אימא שלי בבית, ובגיל 6 עברתי ללמוד בבית ספר אליאנס עד גיל 12.

כל קיץ היינו נוסעים לנופש בעיר מוגדור, עיר קייט על שפת המים.

בשנת 1954 נסענו לשלושה שבועות, כאשר חזרנו סבא בא לקחת אותנו מתחנת האיסוף, הוא היה עצוב ולא הבנו למה.

שאלתי את סבא מה קרה והוא ענה: אתם נוסעים לפלסטין, כך קראו לישראל במרוקו.

כשהגענו הביתה, ראינו שכל הבית מלא בארגזים. שבוע לאחר מכן, בחשכת הלילה יצאנו כל המשפחה בשתי מכוניות לעיר קזבלנקה, עיר הנמל ממנה הפלגנו באונייה למרסיי שבצרפת.

במרסיי חיכינו במחנה מעבר לעלייה לישראל, המתנו בקוצר רוח שיודיעו לנו מתי האונייה מפליגה לישראל. אחרי ארבעה חודשים ארוכים הודיעו לנו שהאונייה הגיעה ועלינו עליה.

שמה של האונייה- ירושלים. האונייה הייתה עמוסה באנשים רבים שחלקם הגדול חלה במחלת ים ואני זוכרת שגם אני הייתי חולה וממש על סף אפיסת כוחות.

אחרי שישה ימים סוף סוף הגענו לנמל חיפה, שם חיכו לנו אנשי הסוכנות היהודית. אח שלי דוד דיבר עברית ותרגם לנו מה שהם אומרים, הם נתנו לנו לאכול וחיטאו אותנו באבקה D.D.T.

אני זוכרת שאמא שלי מאוד נעלבה מזה וצעקה על האיש מהסוכנות שירחיק את האבקה מאיתנו. בהמשך הגיעה משאית ישנה עם ספסלים, הם העלו אותנו והסיעו אותנו לעיר ששמה היה מגדל, אשקלון של היום.

הנסיעה הייתה ארוכה וקשה בשבילי, כורכר ללא כבישים, הגענו בחושך ולא ראינו דבר, הכניסו אותנו לצריף קטן מעץ ל-9 נפשות, נתנו לנו מיטות ברזל, שמיכות צמר דוקרות, לחם שחור עגול וחבילת מרגרינה אחת לכל המשפחה.

אבא ואמא שלי היו עצובים וראינו שקשה להם מאוד, הם לא ציפו שאלו התנאים במדינת ישראל.

בעזרת כסף שאבי הביא עימו, קנינו קרוואן ועברנו אליו, אחי דוד, סידר שאני והאחים שלי נלך לבית ספר ואבי לאולפן ללמוד עברית.

אבי החל לעבוד בחקלאות על מנת לפרנס את המשפחה ובמשך הזמן מונה למנהל עבודה בכרמים בסמוך לאשקלון.

לאחר 4 שנים התחתנתי עם מוטקה, הסבא של טל.

כיום יש לנו ילדים, נכדים ונינים ואנחנו נשואים באושר.

הזוית האישית

טל: אני מאוד נהנתי לעשות את העבודה על סבתי, ללמוד עליה המון, ולשמוע את סיפור העלייה שלה כילדה.