מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1945 בחלב שבסוריה.

 

הייתה לי ילדות לא כל כך פשוטה, היה עוני היה קשה לצאת החוצה תמיד שהיינו יוצאים זה היה רק עם מלווה. כל הזמן חשבנו איך לברוח מהארץ ולהגיע לארץ ישראל. אני התחתנתי בסוריה היו לי שש אחיות ואח אחד וכולנו גרנו בשני חדרים. היה טיפה צפוף, אבל היה כיף

 

יום אחד אמרנו למבריח, שאנו רוצים לעלות לארץ וידענו שזה לא קל. ידענו שאם תופסים אותנו מכניסים אותנו לכלא, לא יוצאים חיים, אבל לקחנו את הסיכון הזה. אז יצאנו לדרך קבענו באיזה נקודה ופתאום ראינו 22 אנשים. לא ידענו מי אלה, התברר שהם גם יוצאים איתנו לדרך, לקח כך הרבה זמן לעלות לארץ. לקח לנו יום וחצי לעלות לארץ עברנו דרך גבולות סוריה. באמצע הדרך, המבריח ברח לנו וכל משמר הגבול רצו להרוג אותנו. לפני שהמבריח ברח הוא ביקש שנישכב על הריצפה, כדי שלא ירו בנו. כך שכבנו במשך עשר דקות.

 

המבריח הלך להביא את כל המשפחה שלו מהכפר. הוא הביא תזמורת איתו, שיחשבו, כאילו באה כלה מסוריה בשביל להתחתן. שחטו כבשים והזמינו את כל משמר הגבול להישאר לסעודה אבל הם בעצם לא ידעו שאנחנו יהודים שמנסים לברוח מסוריה. אנחנו עשינו הצגה, ישנו אצלהם בלילה בכפר ובארבע ולפנות בוקר בא אוטובוס לקחת אותנו לגבול טורקיה. היו שתי דרכים, דרך אחד דרך מוקשים ודרך אחת חלקה. הם עזרו לנו לעבור את הגבול של הטורקים והגענו לפארק מאוד גדול. שם באו נציגי הסוכנות היהודים קיבלו אותנו בידיים פתוחות עם הרבה אהבה. הם הביאו לנו אוכל, בגדים, אוכל לתינוקות. דאגו לנו. לקחנו איתנו לדרך רק תפילין.

 

פתאום לאחותי אמילי היה דימום והביאו רופא, היה אסור להכניס אותה לבית חולים, בשביל שלא נתגלה. אז הכניסו אותנו לכלא. טיפלו באחותי ואז לקחו אותנו לאיסטנבול. טיפלו בנו, עשו לנו דרכון וכל מה שצריך. אז עלינו במטוס של אל על והגענו לשדה תעופה בן גוריון. זה היה היום הכי מאושר על כולם כולם לשמוח והתחילו לנו חיים חדשים, חיים שתמיד רצינו אותם חיים מאושרים במדינת ישראל.

בית ומשפחה אחרי שבע חודשים מהעליה שעשינו לארץ, ילדתי את הבן הבכור שלי איציק. התחלנו לעבוד, היה קשה. לקחו את בעלי לחצי שנה לצבא ולא היה קל, אבל הסתדרנו. אחרי כמה עבודות שבעלי ניסה ולא הסתדר, אז יום אחד הוא הלך לעבוד ביהלומים. במקצוע זה הוא הסתדר יפה מאוד. התחלנו להיות במצב טוב.

 

אני הייתי עקרת בית. בשנת 1962 הבאתי את הבן הבכור שלי איציק בשנת 1964 הבאתי את הבת שלי רינה. בשנת 1968 הבאתי את בתי. בשנת 1971 הבאתי את סיגי. 1975 הבאתי את פיני ובשנת 1976 הבאתי את קובי. היו לנו שישה ילדים. שלושה בנים ושלוש בנות, הייתה משפחה מאוד מקסימה.

 

בשנת 1971 עברתי לרמת החייל, ליד "גן שושני". כל הזמן היינו הולכים לגן שושני, לטייל לשחק. כל הזמן היה לנו אורחים, בית פתוח. כל השכונה ידעו מי זאת משפחת שאיו. תמיד שהיו רעבים או שרוצים בית חם היו באים לבית שלנו. אני ארחתי הרבה עולים חדשים מסוריה. יום אחד אחרי 17, שנה אחיין של בעלי עלה לישראל ובגבול טורקיה ירו בו הסורים 7 יריות. כוחותינו חטפו אותו פצוע והעבירו אותו ישר לבית החולים איכילוב. אחרי שהיה חודש בבית חולים הוא בא אליי הביתה ואני טיפלתי בו שלושה חודשים במסירות רבה. הוא לא היה היחידי עזרנו כמה שאפשר לאנשים וגם עזרנו לחתן את כולם. 

 

היום יש לי 22 נכדים מקסימים: קצינים, מפקדים, סרן בצבא. כולם פשוט מקסימים. יש לי ארבעה נינים, שכמה מהם רק נולדו. אני עכשיו בת 71 ואני מאוד מאושרת.

תשע"ו