מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי ברחה ממרוקו במאי 1955. הסיבה העיקרית לבריחה הייתה פחד משכניהם הערבים. יחס הערבים אליהם היה רע. מדי יום, כאשר התלמידים יצאו מבית הספר, היו הערבים זורקים עליהם אבנים, מתעללים בהם וחוטפים להם את הילקוטים. יום אחד הגיעו לביתם של ההורים של סבתי (סבתא וסבא רבא) אנשים מהסוכנות היהודית אשר סיפרו להם כי הם מארגנים עליה חשאית לארץ ישראל. ההורים של סבתי היו מאושרים וביקשו להצטרף לעליה.

 

למחרת בלילה, הגיעו אנשי הסוכנות והבריחו את משפחתה של סבתי (סה"כ 9 אנשים) למכוניות, בלי שהשכנים יראו או ישמעו. הכל היה בחשאי, באישון לילה. המשפחה לא הספיקה להכין או לקחת איתה שום דבר. לא רכוש, ולא מסמכים. רק הבגדים שעל גופם, וכמה תשמישי קדושה (מזוזה, גביע לקידוש וסידור תפילה). בתוך המכוניות היו עוד משפחות. כל המכוניות נסעו לנמל של מרקש. משם הם עלו לאוניה golden ils (בצרפתית: האיים המוזהבים).

 

בתוך האונייה היו המון משפחות יהודיות, כולם ברחו ממרוקו. המסע ארך כחודשיים והיה קשה, לא היה להם רכוש כלל והייתה צפיפות רבה על האונייה. האונייה עגנה בנמל בצרפת וכל הפליטים שוכנו במחנה במרסיי. הם שהו במחנה 6 חודשים. בתום 6 חודשים הם הפליגו לישראל ועגנו בנמל חיפה. כאשר ירדו מהאונייה, סבא וסבתא נישקו את אדמת ארץ ישראל וסבא בירך ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

 

מחיפה פוזרו העולים למקומות שונים בארץ, ואת משפחתה של סבתי לקחו למעברה ביכון, באזור השרון. שם הם שוכנו בצריף וקיבלו פנקסים לאוכל. החיים במעברה לא היו קלים, בשר וסוכר חולקו פעם בשבוע וההורים היו מוותרים על המנה שלהם עבור הילדים. אביה של סבתא, סבא שלמה, שהיה רב מלמד במרוקו, עבד בעבודות דחק כמו ייעור, שתילת עצים, סלילת כבישים וכו'.

 

לאחר כמה שנים במעברה, משפחתה של סבתי עברה לשיכון ברעננה. סבא שלמה פתח חנות לממכר דגים, והמשיך ללמד תורה עד יום מותו. אמא של סבתא, סבתא חפציבה, גידלה 9 ילדים בקושי רב, והייתה אישה צנועה עד ליום מותה. מעולם הם לא התלוננו על מצבם, על החוסר והקושי, תמיד רק שיבחו את ארץ ישראל ושמחו על שעלו לארץ.