מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה של יוספה בן אשר לארץ

אני וסבתא יוספה
אבא ואימא הצעירים בתקופת אהבתם
ילדות מוקדמת

נולדתי במוסקבה, בירת ברית המועצות, בשנת 1945.

אמא שלי (רבקה חיטלמן) נולדה בעיירה וולודוה בפולין. עירה הנמצאת בפלך לובלין, על גבול רוסיה.

בשנת 1939 נכנסו לעיירה טנקים רוסיים משום שרוסיה חתמה הסכם עם גרמניה על חלוקת פולין. אמא שלי התאהבה בחיילים הרוסיים כי הם נראו חזקים ושמחים. לכן, בשנת 1939 היא שכנעה את ההורים שלה לחצות את הנהר בוק ולעבור לרוסיה לחפש שם עבודה .הם חצו את רוסיה והגיעו עד העיר גורקי.

זה היה מזל גדול. כי אחר כך כשהגרמנים הפרו את ההסכם עם רוסיה הם הקימו בשטח ליד העיירה וולודוה שני מחנות השמדה מיידנק וסביבור. בגלל שאמא שלי והמשפחה שלה עברו לרוסיה הם ניצלו מהשמדה. אמא שלי החליטה להתנדב לצבא האדום שלחם נגד הנאצים  היא הצטרפה ליחידה של בית חולים שדה  שטיפלה בחיילים שלחמו בחזית.שם היא הכירה את אבא שלי.

%d7%91%d7%92%d7%99%d7%9c-10

אני בן 10

אבא שלח אותה ללדת במוסקבה למרות שהוא המשיך להיות מוצב בברלין. בצבא האדום לחמו הרבה מאוד יהודים בתפקידים קרביים. שמונה מאות מהם קיבלו את אות ההצטיינות הגבוה ביותר של ברה"מ על הגבורה. אחרי המלחמה הקרובים של אמא חזרו לפולין. אמא נשארה בברית המועצות  כי היא הייתה נשואה לאזרח רוסיה. אבל ב-1955 הם התגרשו  והקרובים של אמא באו לקחת אותנו לפולין.

%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%91%d7%92%d7%99%d7%9c-10

אני בגיל 10 עם חברה טובה, גם היא יהודיה

הגענו לוורוצלאב, עיר גדולה במזרח פולין. הבעיה הייתה שלקרובים שלנו היה אישור עלייה לארץ ולנו לא ולא יכולנו לקבל כי באנו לפולין עם אזרחות רוסית. אח של אמא נסע לוורשה בירת פולין ושבת רעב מול שגרירות ברית המועצות בשביל שיתנו לאמא אזרחות פולנית. קיבלנו את האזרחות  ויכולנו להצטרף לכולם בדרך לארץ ישראל

אני מאוד פחדתי מהנסיעה כי זכרתי שלימדו אותי ברוסיה שבישראל  גרים פושעים ,גנבים,ורוצחים אבל לא הייתה לי ברירה הייתי ילדה קטנה ולא יכולתי להישאר לבד בפולין ורק עכשיו אני מבינה איזה שטויות הכניסו לי לראש. האונייה עגנה במפרץ חיפה בלילה מולנו היה הר הכרמל מלא אורות עוד לא ידענו שזה הר הכרמל ושזאת חיפה. אבל, המקום כבר אז נראה לנו קסום.

כשירדנו מהאונייה כל המבוגרים נפלו על הברכיים והתחילו לנשק את האדמה ולא הבנתי  למה . רק היום אני יודעת שהם התרגשו שהגיעו לארץ ישראל המולדת של העם היהודי .

ליד האונייה היו שולחנות עם פקידים כל משפחה ניגשה לפקיד . הפקיד שאל את המבוגרים מה הגיל שלהם שם המשפחה כמה ילדים יש להם ומה ההשכלה והמקצוע שלהם. אחרי שהפקיד קיבל את התשובה  המבוגרים קיבלו פתק שעליו היה מסומן קוד . מאחורי השולחנות עמדו אוטובוסים שעליהם היה קוד וכל משפחה עלתה לאוטובוס לפי הקוד שהיה מודבק על האוטובוס אמא שלי ראתה שהיא קיבלה קוד שונה מהקוד של  המשפחה שלה(שני האחים שלה והאחות שלה עם הילדים) והיא הלכה להתחנן לפני הפקיד שיתנו לה את הקוד של המשפחה שלה כי היא לא רצתה לנסוע לבד עם הילדה בלי המשפחה שלה. כל הפקידים שישבו ליד השולחנות דיברו ביידיש אני זוכרת את אמא שלי עוברת משולחן לשולחן פונה לכל אחד מהפקידים ומתחננת בדמעות שיתנו לה את הקוד של המשפחה שלה וכל הפקידים סירבו רק היום אני מבינה שהקוד שהמשפחה  שלה קיבלה שיכון ד' בבאר שבע שהיה אז שכונת פושעים ואנחנו קיבלנו קוד של קריית חיים שהיה מקום נהדר .אני עכשיו יודעת שכל דבר שנראה רע הרבה פעמים הוא דבר טוב .אמא בכתה מאוד באוטובוס ואמרה לי כל הזמן איך נסתדר  אני לבד לא יודעת שפה ולא מבינה שום דבר איזה אנשים רעים הפקידים האלה.

הביאו אתנו למעברה (מעברה הייתה אוסף של בתים מאזבסט). בכל בית כזה חיו שתי משפחות. מסביב לכל בית היה רק חול המעברה הייתה ליד שכונת ותיקים של קריית חיים.אני זוכרת שהביאו אותנו למעברה בערב יום העצמאות של מדינת ישראל ב1957. למחרת פתאום נפתחה הדלת ופנימה נכנסה אישה עם עוגה ואחריה נפתחה הדלת כל כמה דקות ופנימה נכנסו נשים עם עוגות ממתקים אוכל פירות וירקות כולם רצו לעזור לנו להסתדר במעברה אחר כך כל ותיק בשיכון ותיקים בחר לעצמו משפחה שהוא רוצה לאמץ. אותנו אימצה משפחת פתלח. הם היו בעל, אשתו ואחותה. לבעל קראו זלמן לאשתו קראו גיטיה ולאחותה קראו גניה. רק עכשיו אני קולטת שגניה הוא שם הסבתא שלי שטיפלה בי ברוסיה .הם קנו לי בגדים אכלנו אצלם כמעט כל יום הם לימדו אותי עברית ודוד זלמן סידר לי מקום במוסד ילדים בשם נווה הדסה.

%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa-%d7%a4%d7%aa%d7%9c%d7%97

משפחת פתלח: דוד זימה, דודה גניה, אמא ואני במוסד ילדים  

המוסד היה מקום נהדר היו בו ילדים שהביאו אותם לבד ממדינות ערב. היינו בצריפים כמה בנות בצריף שטפנו את הרצפה עם המון מים עם מגב היינו צריכים לעבוד שעתיים כל יום לי סידרו מגישה בחדר אוכל לתורמים כי הייתי ילדה יפה ורצו לעשות רושם טוב.

הבעיה היחידה במוסד הייתה שהלימודים לא היו ברמה גבוהה מדריך הנוער שלנו היה גם המורה שלנו לכל המקצועות והורגש שהוא  לא ממש מורה בגלל שאהבתי מאוד ללמוד ביקשתי מאמא שהתחתנה כבר עם בעלה השני להוציא אותי מהמוסד ולהחזיר אותי הביתה כדי שאוכל ללמוד בצורה מסודרת.

עברתי חזרה לבית אימי בגיל 13 לרמת אביב שם אמא התגוררה עם משפחתה החדשה. הפכתי לנערה ישראלית בכך שלמדתי בביה"ס ממלכתי "אילנות" ברמת אביב, הסתובבתי בחברת ישראלים ללא קשר לעולים חדשים.

אמי הלכה לעולמה ב-2011.היא קבורה בבית קברות הירקון בתל אביב ליד בעלה. במבט לאחור אני חושבת שהיא הייתה גיבורה אמיתית. היא נסעה לבד עם ילדה קטנה ללא עזרה. הצליחה להביא אותי לארץ. להעניק לי השכלה. לאפשר לי חיים נהדרים. יהי זכרה ברוך.

%d7%90%d7%9e%d7%90-%d7%91%d7%92%d7%99%d7%9c

הזוית האישית

הזווית של טליה

מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי", חיברו ביני לבין סבתי. המפגשים תרמו לי להכירה מקרוב נכנסתי למסע מעניין וחשוב בו הכרתי את הסיפור האישי של סבתי, תחושותיה, הרגשותיה. לפני הפרויקט לא ידעתי ולא הכרתי עד כמה חייה היו כל כך מעניינים. המפגשים במסגרת הפרויקט העצימו את הקשר עם סבתא, התקרבנו מאוד אחת אל השנייה.

הזווית של סבתא

תכנית הקשר הרב דורי נתנה לי הזדמנות להציף למעלה את החוויות של דור ה-.5. זה הדור שהגיע לארץ בגיל צעיר, קיבל את כל החינוך בארץ. אבל, גדל במסגרת עקרונות של גלות כי ההורים באו ממדינות אחרות והיו להם מושגי חיים של אירופה הישנה. הכרתי נכדה חכמה שמתעניינת בהרבה נושאים בתחום ההיסטוריה. ניתנה לי הזדמנות להתקרב אליה באופן מיוחד. אני רואה חשיבות גדולה בפרויקט כי כך גם אני מנציחה את אמא שעברה לא מעט כדי להביא אותי לארץ ולתת לי הזדמנות לחיות במדינת ישראל בלי להתבייש שאני יהודיה.

מילון

פלך
אזור מינהלתי

ציטוטים

”במבט לאחור אני חושבת שסבתא הייתה גיבורה אמיתית. “

הקשר הרב דורי