מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים רובין, נולדתי בטוניס בשנת 1950, בתקופה בה הכמיהה לעלייה לארץ ישראל הייתה חזקה מאוד. בשנת 1952, משפחתי אספה את כל זיכרונותיה ואת חמשת ילדיה ועלו לארץ באנייה שיצאה מטוניס והגיעה ליעדה הסופי בנמל חיפה. שעות רבות חיכינו לירידה מהאנייה. בשעות הערב המאוחרות הגיעו אנשי הסוכנות היהודית ואמרו שמסיעים אותנו לעיר מדהימה ומפותחת, לנגד עינינו ראינו משאית שבה העלו ודחסו משפחות שלמות והצפיפות הייתה גדולה. כמובן שהנסיעה הייתה  ארוכה מאוד והדרך הייתה קשה, דרך כבישים ושבילים עם אבנים וסלעים, בחוץ היה חושך מוחלט והייתה אי וודאות לגבי לאן נוסעים ומצוקה גדולה.

לאחר מספר שעות הגענו ליישוב שלא ידענו היכן הוא ממוקם [צפון, דרום…], הגיע נציג הסוכנות ואמר "ברוכים הבאים הגעתם הביתה." כל הנוסעים סרבו לרדת כי לא ראו יישוב שבו יוכלו לגור. אנשי הסוכנות הבטיחו שלמחרת יעבירו אותנו למקום אחר. כל המשפחות העייפות עם התינוקות ועם כל רכושם נאלצו לרדת מהמשאית. רוב הנשים והתינוקות בכו מאוד ולא ידעו לאן ללכת מכיוון שלא ראו שם שום בית, היו שם צריפים מפח שהיה להם ברור שזה מיועד לבעלי החיים. האחראים הודיעו להם שזה הבית שבו הם יגורו. האכזבה, התסכול והייאוש היו בשיאם. כולם צעקו וזעקו "האם לזה פיללנו?".

כאשר ראש המשפחה- אבי, פתח את דלת הפחון שחרקה חריקה שעד היום זכורה לכל בני המשפחה, לנגד עינינו התגלה מחזה מזעזע, חלל גדול של הצריף עם קוצים בגודל של מטר לפחות. בין הקוצים טיילו להם כל מיני חרקים לא רצויים. אבי התחנן בפני אמי שלפחות תשכיב את הילדים לישון. עברו מספר שעות רבות, נציג הסוכנות הגיע עם מיטות מתקפלות ושמיכות שחורות. אימא השכיבה אותי ואת אחיי הקטנים אך סירבה להישאר בעצמה בצריף ועד אור הבוקר נשארה בחוץ. בבוקר לא האמינה למראה עיניה כאשר ראתה שעומדת לפניה אמה. ההתרגשות הייתה גדולה – בכי רב  והמון חיבוקים ונשיקות. למרות תחנוניה של אמה שיהיה טוב ושהיא תתרגל למקום, אמי קפלה את הדברים, לקחה את הילדים ובקשה מקרובי המשפחה שגרו בתל אביב שיבואו לאסוף אותם למעברה ברמלה בה הם גרו. הם גם הצליחו לגייס עבור המשפחה אוהל קטן המתאים לשבע נפשות.

מזג האוויר באותה תקופה היה קשה, קר מאוד והתנאים הסניטריים היו במצב גרוע ביותר, כמעט כל שבוע האוהל עף ונשארנו חשופים ומבוישים. אחרי חודשיים של סבל נוראי, לצערנו, נאלצנו לחזור ליישוב הקודם שגילינו שהוא נמצא בצפון ושמו אז היה "וואדי קורן" [ כיום נקרא שמו "עבדון"].

גשר העלייה למושב שבחורף תמיד היה מוצף מים

בעזרת בני המשפחה שגרו במרכז, חזרנו למושב "עבדון" אך ההתאקלמות הייתה קשה מאוד. קבלנו צריף מפח וכל בני המשפחה החלו לנקש את העשבים שבתוכו. לאחר שסיימנו, נציגי "הסוכנות היהודית" הגיעו ליישוב וחילקו לנו מיטות צבאיות, שמיכות שחורות וציוד בסיסי אך, מכיוון שהמשפחה הייתה גדולה לא היה מספיק מקום לארגן באופן מסודר את הצריף. שירותים לא היו בצריף. הם היו ממוקמים בחוץ, בנויים מעץ ובתוכם בור. בסיום השימוש בהם היה צריך למלא דלי מים ולשטוף אותם. מצב זה הקשה מאוד על בני המשפחה להתקיים.

בנוסף לכל זאת, היה קושי נוסף שהקשה מאוד על המשפחה בעיית השפה. ההורים דיברו בצרפתית ותוניסאית ולא הצליחו למצוא שום מקום עבודה לפרנסתם. בכל מקום שחיפשו עבודה שאלו אותם אם הם דוברי עברית. מכיוון שלא ידעו את השפה  לא הצליחו להתקבל לשום מקום עבודה. הציעו לאבא עבודת דחק שמהותה הייתה סיקול אבנים וסלעים וליישר שטחים כדי שיהיה אפשר לגור בתנאים סבירים ובחצרות נקיות.

כמובן שלאבא זה לא התאים, הוא בא מרקע של מסחר, בתוניס הייתה לו חנות גדולה של מזון וזו הייתה העבודה היחידה שהוא ידע לבצע. לאחר תקופה מסוימת החלו לטעת באזור עצי פרי- תפוחים ואגסים. כל בני המשפחה התגייסו לעבודה במטעים.

קטיף תפוחים במושב "עבדון"

ראש המשפחה, אבי, נכנס לדיכאון ממצב זה ומספר שנים לא עבד כלל. אמי שמעולם לא עבדה, הבינה שחובת הפרנסה עליה ושהיא חייבת לפרנס  את משפחתה הגדולה. לכן, עבדה כל יום מהבוקר עד הערב. לאחר מספר שנים, אבי קיבל עבודה כנהג המושב בה לא הזדקק לשפה. תפקידו היה להסיע יולדות לבית החולים "רמב"ם" מכיוון שבנהריה לא היה בית חולים. בנוסף לכך, תפקידו היה גם להביא לחם ומצרכים לתושבים ולהסיע ילדים חולים. חשוב לזכור, שבאותה תקופה לא היו כבישים, אלא שבילים עם אבנים ובורות וההגעה ממקום למקום הייתה לוקחת שעות. במרוצת הזמן שדרגו למשפחתנו את תנאי הדיור וקבלנו צריף מעץ.

לאחר  שלוש שנים, באחד הלילות, אבי נסע לקחת יולדת לחיפה. בנסיעות אלו תמיד דאג לקחת את אימא מכיוון שהלידה לעתים התחילה בנסיעה ואימא הייתה עוזרת ליולדת. במקביל ארעה שרפה בצריף המשפחה. הצריף עם כל תכולתו נשרף אך, למזלנו הצליחו להציל את כל ילדי המשפחה. כאשר אבי ואימי חזרו מחיפה, הם לרגע לא הבינו להיכן הבית נעלם. הבהלה הייתה גדולה. טראומה זו ליוותה אותם שנים רבות. למרות הבהלה, הוריי נרגעו כאשר ראו שכל הילדים בריאים ושלמים. למחרת הגיעו נציגי "הסוכנות היהודית" וטפלו במשפחה- הביאו לנו מיטות, שמיכות, בגדים וכל מה שהיינו זקוקים לו.

לאחר שנתיים שלוש התחילו לבנות את השיכונים ועברנו מהצריפים לשיכונים ולאחר שנתיים נוספות חיברו את החשמל לבתים. אבי קיבל עבודה בחברת "מקורות המים בישראל" ואמי עסקה בחקלאות של מטעי הפרות – תפוחים, אגסים ומשמשים.

השקיה ידנית של המטעים

בנוסף, גידלנו בחצר עופות עבור הביצים. במקביל הוריי דאגו שכל ילדיהם ילמדו וירכשו מקצוע. עד היום המשפחה גרה במושב וחלק מילדיה ולא מוכנים לעזוב אותו ולעבור למקום אחר.

אירועים משפחתיים בחצר הבית

הזוית האישית

עבור שתינו החוויה הייתה כייפית מאוד וגרמה לפתיחת סיפורים מהעבר של סבתא.