מאגר סיפורי מורשת

דליה כהן עלתה ממרוקו בגיל 19, היא עלתה עם בעלה והילדה שלה שהייתה בת שנתיים.

דליה ספרה לנו כך :

עלינו באנייה בשם "תקווה", באנייה היה לנו קשה, היה קושי רב  לעולים רבים והקאנו בדרך, אבל כולנו  התרכזנו בעיקר במטרה  להגיע לארץ ישראל.

את בעלי הכרתי במרוקו ושם התחתנו. בחתונה קיבלתי כנדוניה פמוטים מנחושת עם מגש גדול ואני שומרת אותם עד היום.

אנחנו מוציאים אותו בפסח ובמימונה, ואני מבריקה אותם כל שבוע למרות שעכשיו קצת קשה לי.

החיים במרוקו היו טובים היינו חברים של הערבים, הם היו באים לביתנו ואנחנו אליהם. היינו קונים אצלם את כל הדברים, תופרים להם ועושים להם טוב. הם בנוסף הם גם היו מביאים לנו חלב וחמאה.

היהודים היו אנשי מקצוע והערבים היו עוסקים בתחום החקלאות וכך הייתה עזרה בינינו.

רצינו להגיע  לארץ ישראל כי זאת ארץ הקודש, כמו שאומרים בפסח "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

כשירדנו בנמל ביקשנו ללכת לשער העלייה, שם היה מרכז קליטה ומשם יכולנו לבחור לאן ללכת. אבל, לא הסכימו לנו להיות בשער העלייה, כי כבר לא היה מקום לאכלס עוד עולים ואז הביאו משאיות והכניסו אותנו בכוח כמו כבשים, הפרידו אותי ואת בעלי, רצינו להיות יחד אז בעלי קפץ מהמשאית שלו ועבר למשאית שלי.

משם לקחו אותנו למושב "משואה".

הגענו בערב שבת וגרנו שם שנתיים במעברות, לאחר מכן עברנו לקריית גת, וגרנו בפחונים. 3 שנים אחר כך גרנו ברכבות בגודל 28 מטר עם שלושה ילדים, חמותי ואחותה, היה צפוף מאוד.

מאז אני גרה בקרית גת, יש לי 8 ילדים, הרבה נכדים ו-16 נינים.

הזוית האישית

נוב-למדתי על החיים שהיו פעם, מה היה בארץ בשנים שהיו עוד לפני שנולדנו, איך הקימו את הארץ. נהניתי ממש.

אביה– שמחתי לפגוש אזרחית וותיקה, לשמוע את סיפורה וללמוד ממנה על החיים של פעם