מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה, נולדתי בפולין בעיירה קולבושובה. אני נשואה לדוד, יש לנו שתי בנות וחמישה נכדים. כיום אני גמלאית, עבדתי בעבר כהנדסאית בנין. מזה כחמש שנים אנו גרים בגבעת אלה.

נולדתי בינואר בשנת 1949 בפולין בעיירה קולבושובה, עיירה בה הייתה קהילה יהודית גדולה ומפוארת שהיוותה כמחצית מתושבי העיירה שמנתה כ- 2,500 איש. בשואה שהיתה בפולין נכחדו קהילות שלמות ביניהן גם קהילת קולבושובה. אחרי השואה שרדו בה תשעה יהודים בלבד. אמי, אבי וסבתי (אם אמי), אשר ברחו ממחנה עבודה, התחבאו בזמן המלחמה ביערות ואישה פולניה עזרה להם, שלחה מזון והלינה אותם בביתה בלילות הקרים. בזכות האומץ שלה וסיכון חיי משפחתה הם שרדו. על כך קבלה אות חסידת אומות העולם.

גרנו בעיירה עד עלייתנו לארץ, כאשר נשיא פולין ולדיסלב גומולקה יצר חלון הזדמנויות לעליית יהודים חוקית מפולין ונתן היתר ליהודים ששרדו את השואה ליציאה מפולין למדינת ישראל. העליה נקראת ״עליית גומולקה״ והתרחשה בין השנים 1956-1960. משפחתי – הוריי, סבתי, אחי, אחותי ואני (כשהייתי בת 8) עלינו בשנת 1957 לארץ.

נסענו ברכבת מוורשה לוינה בירת אוסטריה, ומשם המשכנו לגנואה באיטליה. המתנו לאנייה תשעה ימים, בינתיים גרנו בבית מלון מטעם הסוכנות וסיירנו בעיר יחד עם משפחות נוספת שהיו אתנו. מגנואה הפלגנו באנייה לכיוון חיפה. ההפלגה הייתה עבורי חוויה מיוחדת. זכורה לי ההתרגשות הגדולה של העולים שהיו על הסיפון כאשר אורות חיפה נגלו מרחוק -כולם פצחו בשירים וריקודים. בנמל חיפה קבלו אותנו אנשי משרד הקליטה ונתנו לנו תעודת עולה. באותה הזדמנות תרגמו את השמות הלועזיים, לא תמיד באופן מדויק.

ביקשנו לגור קרוב לחיפה ונשלחנו לחצור הגלילית שליד ראש פינה. הובלנו לשם בטנדר פתוח. העיירה היתה מאוכלסת בעולים חדשים מכל קצוות תבל. מראיהם, לבושם, שפתם וריחות האוכל היו זרים לנו. קיבלנו דירה במבנה אזבסט ארוך כרכבת. הדירות היו ממוקמות אחת אחרי השניה. הייתה לנו דירה קטנה מאוד ובקיץ היה חם מאוד, אנחנו באנו מארץ קרה והיה קשה להתרגל לחום. הוצאנו את מיטות הברזל החוצה ושם ישנו. לא היינו מודעים לסכנות של זוחלים מסוכנים למשל. היה לי קשה והבעתי רצון עז לחזור לפולין. ביקשתי מהוריי לברר האם האונייה עדיין עוגנת בנמל חיפה.

הורי עבדו במסיק זיתים, היה צריך לפרנס משפחה של שש נפשות, סבתי שגרה אתנו טפלה בנו, הילדים. למדתי בבית הספר היסודי בחצור בכתה ב׳. לא ידעתי עברית והיו עוד הרבה כמוני. המורה הייתה חיילת סבלנית וחביבה ולאחר כמה חדשים הסתדרתי עם השפה והיו לי חברים בכיתה.

אחרי שנה וחצי בעזרת חברים של הוריי עברנו לגור בכפר אתא. בשנת 1969 הפכה לעיר ונקראה קרית אתא. בכפר אתא המשכתי ללמוד בבית הספר היסודי "א.ד.גורדון " ובהמשך בתיכון "דביר". השתלבנו במקום, התחברנו עם אנשים חדשים, חברים ושכנים. לא הייתה לנו משפחה, רק המשפחה הגרעינית שלנו – אז אימצנו חברים טובים ושכנים והפכנו אותם לדודות ודודים שלנו… לימים גיליתי שלא היינו היחידים, זה קרה גם במשפחות אחרות..

בזמן השירות הצבאי פגשתי את דוד, שלימים הפך להיות בעלי ויחד הקמנו משפחה לתפארת: שתי בנות וחמישה נכדים אהובים.

אני עם נכדיי

הזוית האישית

אורי: נהניתי מזמן איכות עם סבתא. היה כיף ללמוד דברים חדשים על סבתא ועליית לארץ.

סבתא שרה: נהניתי גם מחוויית הביחד וההתעניינות של אורי ויואב בסיפור.