מאגר סיפורי מורשת

שמי אלון מירון, השנה בתכנית הקשר הרב דורי, תיעוד סיפורה של סבתי סבתא שפרה. סבתא נולדה לבית משפחת שאולי, בשנת 1932 בעיר חלאב שבסוריה. היא עלתה לארץ בשנת 1940.

רקע הקהילה היהודית בחלב

"יהודים ישבו בחלב כבר בסוף תקופת בית ראשון לפי המסורת המקומית, תחילתה של הקהילה היהודית בעיר בכיבוש ארם בידי יואב בן צרויה שר צבאו של המלך דוד……. לאחר הפיכת הטורקים הצעירים ב-1908, והנהגת הגיוס הצבאי גם על יהודים, התעצמה ההגירה מהעיר. עם זאת, ב-1943 התגוררו בעיר כ-17,000 יהודים". (ויקיפדיה)

סבתא מספרת על עלייתה מחלאב לישראל:

"בהיותי בת 8 בלבד מצאתי את עצמי בשיירה של גדולה של משפחות שברחו מאימת הפרעות בסוריה. ביחד איתי היו בני משפחתי, הורים מבוגרים וחולים שהתקשו ללכת. את המסע בהרים הובילו מבריחי גבול ערביים. היה קשה לסמוך עליהם שכן הם ניסו כל הזמן להוציא מאיתנו כספים ופחדנו גם שיסגירו אותנו לידי המשטרה הסורית.

המסע ארך מספר ימים וכלל הליכה מפרכת בהרים המובילים בדרך לישראל. חלק מהאנשים לקחו איתם תיקים גדולים וארגזים שבהם שמו דברים שהיו יקרים להם, אך ככל שהדרך הלכה וקשתה, הם נאלצו להיפטר מהדברים ולהשאיר אותם בשטח. אחד מהאנשים סחב איתו בעקשנות תיק גדול ובו מצרכי מזון ועיכב את כולנו.

בשלב מסויים נגמרו לנו המים והיינו צמאים בצורה נוראית, אחת הילדות התגנבה לארגז האוכל שלו בלילה, שלפה משם בקבוק בחושך והחלה לשתות בשקיקה. אך הבקבוק לא היה מלא במים כי אם בנפט והילדה החלה להשתעל שיעול איום בקול רם. כולנו מתנו מפחד שהשיעול שלה יחשוף את מקום המחבוא שלנו ויגרום לשוטרי הגבול הסורים להתחיל לירות עלינו.

בדרך לא דרך הצלחנו להרגיע אותה והמשכנו את דרכנו אל הגבול. לאחר מספר לילות הגענו לגבול ישראל שם חיכו לנו אנשי הסוכנות ובני קיבוצים על גבול הצפון שהבריחו אותנו לתוך קיבוץ איילת השחר. שם בקיבוץ, אחרי ימים רבים של רעב וצמא הגישו לנו מים ופלפלים – גמבה ממולאים בגבינה לבנה. אכלנו בשקיקה, נישקנו את אדמת ישראל וחיבקנו את הבחורים והנערות שקלטו אותנו.

היו אלו ימים של תקומה ומחתרות, הצטרפתי להגנה ומילאתי שורה של תפקידים שכאשר אני נזכרת בהם היום, קשה לי לדמיין מישהו מילדיי או נכדי עושה דברים כאלה בגיל שבו הייתי. השנים הראשונות בישראל היו לא קלות, לא היו מים זורמים, לא חשמל, לא מקררים ולא מכוניות… אבל הייתה התלהבות גדולה ושמחה תמידית בלב מהידיעה שאנו בונים במו ידינו את הארץ שלנו – ארץ שבה אנחנו לא צריכים לפחד או להתחבא מאף שכן שנמצא לידינו.

מאז חלפו שנים רבות, התחתנתי, בניתי בית, והבאתי לעולם ארבעה ילדים מדהימים ונכדים מקסימים, ולמרות שיש לי היום בית גדול עם כל מה שאני צריכה ועם כל אביזרי הנוחות שהעולם של ימינו מספק, עדיין אני זוכרת בעונג את המאכל ההוא שאיתו קיבלו את פנינו עם הכניסה לארץ בקיבוץ איילת השחר – גמבה עם גבינה לבנה, בתור המעדן הכי נשגב עלי אדמות.

הזוית האישית

הקשר הרב דורי של אלון מירון וסבתא שיפרה סיפורה המרתק על המסע של ילדה בת שמונה מסוריה לישראל.

 תמונה מהפעילות הכתתית שעשינו בבית הספר