מאגר סיפורי מורשת

שמי יפה אבנר נולדתי באיראן בעיר הבירה טהרן בשנת 1940,לאימא טובה ולאבא עבדאללה .היו לי עוד חמישה אחים ואחיות שאותם אהבתי. בימי הקיץ נהגנו לישון על גגות הבתים ובימי החורף להתחמם בבית מסביב למדורה ביתית שהייתה אופיינית  באותם הימים. היינו מאוד מאושרים בטהרן. חיינו יחד מוסלמים ויהודים בשיתוף ובכבוד . אני זוכרת עד היום את הבית שגרנו בו. זה היה בית מיוחד ויפה הייתה בו חצר גדולה מוקפת בגדר גבוהה קראתי לה חומה .לפניי עלייתי לארץ הספקתי ללמוד שנה אחת בבית ספר "אליאנס" זה היה בית ספר של הסכנות היהודית בטהרן.

לארץ ישראל עלינו מטעמי ציוניות  חלמנו על ארץ ישראל .

בשבילנו ארץ ישראל הייתה המולדת . המקום שלו ציפינו וחיכנו . כמוני עוד המונים ממדינות האיסלם עלו לארץ בשל חוסר הביטחון שחשו מבחינה חברתית ותרבותית בארצות מוצאם . זה היה משולב ברגשי  ערגה לארץ ישראל ופחד מפני השינוי התרבותי בארצם .בטהרן מצבנו הכלכלי היה טוב. היה לנו די הרבה רכוש.מלבד הבית המיוחד שגרנו בו . היו לאבי מספר חנויות מהם היה מתפרנס . כשהחלו השמועות כי המוסלמים מכרזים שעלינו למכור את החניות והבית ,הבנו כי אין לנו בררה  ונאלצנו למכור את כל רכושנו במהרה ובדיסקרטיות ומהפחד הגדול ברחנו משם.

את המעבר מאיראן לישראל עשינו בטיסה ישירה.זה היה בחג הסוכות בשנת  1950. הייתי אז ילדה קטנה בת 9. שעליתי הייתי עם הורי וחמשת אחי. הייתי נרגשת ומפוחדת כאחד. אני יכולה לחוש את התחושות הללו עד עכשיו. משפחה קטנה שעולה לארץ ישראל מגשימה את חלומה אך לא מכירה את השפה ולא יודעת לאן ישלחו אותה.

 

כשירדנו מהמטוס העלו אותנו על משאית סגורה והסיעו אותנו ישרות "לשער העלייה" . זו הייתה  מעברת עולים. מעברה באותם ימים הייתה איזור בו היו אוהלים שבה כל משפחה של עולים חדשים קיבלה מיטות ברזל ושמיכות ועוד ציוד דל מאוד.החיים במעברה היו קשים ביותר . מזג האוויר היה קשה בחורף כשהיה קר וגשום לא אחת האוהל שלנו הוצף במים ובקיץ סבלנו מחום כבד . הוריי התקשו להסתגל הם היו מאוד עצובים והמעבר מאיראן לארץ החלומות היה כרוך בקשיים ולא אחת במפח נפש .אימי הרבתה לבכות והתאבלה בכל יום על המצב אליו הגענו . המעבר מבית מרווח שלא היה חסר לנו בו כלום לאוהל צר ותנאים סביבתיים קשים הקשה על הוריי וגרם לאימי ולאבי צער רב .אך לא היה די בכך. אימי האשימה את אבי וכעסה עליו על כך שעמד מאחורי הרעיון של העלייה לארץ ישראל.

 

לאחר המגורים במעברת "שער העלייה" עברנו לחיות במעברת כפר סבא שגם בה החיים לא היו קלים .חווינו קשיים וכעסים, עצב ומצוקה כלכלית. מכפר סבא עברה משפחתי לקדימה. שם גרנו בצריפים מעץ במשך חמש שנים . למרות שהחיים בצריפים של קדימה לא היו קלים גם הם. חשנו ברי מזל כי הצריפים נחשבו "לארמון" לעומת המעברה.במעברה לא היו מקלחות ושירותיים היינו צרכים לצאת החוצה לשירותים ומקלחת היו מים קרים. ואילו בצריפים התקלחנו עם מים חמים שחיממו מעל פתילות .בקדימה היו הרבה שריפות. הבתים היו עשויים מעץ ולא אחת הם היו נשרפים . מטבח לא היה בכלל ולכן נתנו לנו פחון גדול שבו היינו מניחים את הפתילה, ובפחון זה היינו מבשלים את האוכל למשפחה.

את תקופת החיים בקדימה אני זוכרת עם חוויות טובות, היה לנו הווי במיוחד. נהגנו לשחק כל הילדים של המעברה יחדיו. המשחקים האופייניים לאותם ימים היו קלאס, חמישה אבנים, חמור חדש וקפיצה בחבל. אני זוכרת את הפרדסים מסביב לקדימה והריח הנפלא שבא משם. נהגנו כילדים ללכת יחד לפרדסים לקטוף תפוזים ולאכול אותם כולנו יחד. אלו היו חוויות נפלאות .אנחנו ישנו כל שני ילדים במיטה אחת. עם ההורים שלנו באותו החדר.

בקדימה למדתי בבית ספר דתי .בבית הספר קיבלנו סנדוויצ’ים (כריכים) ושוקו. אני מאוד אהבתי ללכת ללמוד בבית הספר אך בשל המצב הכלכלי הקשה והמחסור בעבודה נאלצתי גם אני ללכת לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. הסידור היה כזה ששבוע אחד למדתי בבית הספר ובשבוע השני הלכתי לעבוד. אני ואחיי יצאנו לעבוד בכל דבר אפשרי. יצאנו לעבוד בפרדס ובקטיף. ובמטעים, היינו יוצאים מוקדם בבוקר לקטוף תפוחי אדמה. זה לא היה פשוט וקל. אך גם בזה ניסנו למצוא את הטוב ונהנו, לא אחת לקחנו פירות בסתר ואכלנו מאוחר יותר במעברה.

בכפר סבא אימצה אותי משפחה שאיתה חייתי במשך שנה. זו הייתה טובה  שאימצה אותי למשך שנה.הם טיפלו בי באהבה יחד עם ילדיהם. לאחר אותה שנה עברתי למוסד של עליית הנוער בכפר סבא ואחר כך העבירו את בני העלייה מאיראן לקיבוץ רשפים שנמצא בעמק בית שאן . בקיבוץ בתחילה היה לנו קשה מאוד לא קיבלו אותנו והיינו דיי מבודדים. אך עם הזמן למדנו להכיר את התרבות שלהם והשתלבנו בקיבוץ. אלו לא היו ימים פשוטים, אך למדתי מהם הרבה התחזקתי ולמדתי לאהוב את הארץ כפי שהיא.

כיום אני אימא לשלושה בנים וסבתא לתשעה נכדים .אני גאה על כל הדרך שעברתי. יש לי חמישה נכדים ששירתו בצה"ל והנכד הגדול שלי סיים אוניברסיטה ועובד היום בחברת אל על . אני גאה בכל אחד מילדיי ובכל אחד מנכדיי אני מנסה להעביר להם את המסורת והערכים עליהם גדלתי.

 

אני מאמינה כי בדרך של עבודה קשה, אהבה והתמדה מגיעים רחוק.אני ובעלי דניאל, זכרונו לברכה, האמנו תמיד במשפט: "תן לנו את האומץ לשנות את מה שאפשר, את הכוח לקבל את מה שאי אפשר לשנות ואת החוכמה להבדיל בין השניים". 

 

תכנית "הקשר הרב דורי" גרמה לי לשתף פעולה עם נכדתי הדר, הנכדה הצעירה ביותר שלי. אני שמחה מאוד שזכיתי לזמן איכות עם נכדתי הקטנה נהנתי בכל פעם להגיע לבית הספר ולהיות שותפה בפרויקט מרגש שכזה לסיכום, אני מאושרת שבסופו של דבר עלינו לארץ ישראל וכאן נולדו והתחנכו הילדים והנכדים שלי.

 

אני מודה לאל שיש לנו את מדינת ישראל . 

 תשע"ו