מאגר סיפורי מורשת

סבתא אביבה היא אימא של אבי ושמה העברי המתורגם מהשפה הערבית חביבה והיא קרויה על שם         סבתא שלה "חביבה". שם חיבה לסבתא: הנכדים קוראים לה "סבתוש" וסבא קורא לה "חביב'לה".

 

לסבתא משפחה גדולה מאוד, סבתי הבכורה מבין 9 אחים ואחיות. היא נולדה במרוקו בבית החולים סופי. היא נולדה לברוריה וחנניה ז"ל, ואבי חן אסולין נקרא על שמו של סבא חנניה.סבתא ומשפחתה עלו לארץ בשנת: 1962 ממרוקו. על החיים ועל הבית של סבתא ומשפחתה במרוקו שמעתי בהזדמנויות רבות ובמפגשים משפחתיים. סבתא מתארת את הבית שלה במרוקו כבית גדול מאוד ובו משרתים ומטפלות, היא גם מתארת את החיים הטובים והשפע במרוקו ותנאי מחייה טובים וכל זאת בזכות אבא שלה שזה " סבא רבא שלי" שהיה קונדיטור מצוין בעל שם במרוקו.

 

סבתא מספרת על הסביבה שבה היא חיה, הופתעתי מאוד כאשר סבתא תיארה לי חיי שכנות משותפים, קרובים, וטובים של יהודים עם מוסלמים. היה להם כמעט הכול משותף כמו חצר משותפת, חשמל משותף. סבתא זוכרת משכונתה שהיה איש ששואב מים מהבאר. הוא היה עובר בין הבתים ומוכר את המים.הדבר היחידי שהיווה הפרדה בין יהודים לערבים היו נישואים ובתי ספר. סבתי למדה בבית הספר: אליאנס בית ספר יהודי שבו למדו בנים לחוד ובנות לחוד. במרוקו היה ממשל צרפתי ולכן דיברו צרפתית ועברית בבית הספר.

 

הקשרים ויחסים  בין יהודים למוסלמים היו טובים מאד. בחלקם היו קשורים בקשרי מסחר וחברות.הורי סבתי עלו ארצה ממרוקו בשנות ה-60. הכמיהה לעלות לארץ הקודש לציון ירושלים גברה משנה לשנה במיוחד בחג הפסח בקריאת האגדה ובימי שישי בזמן הקידוש, עיניהם התמלאו דמעות וגעגועים כאשר קראו: "בשנה הבאה בירושלים הבנויה"

 

מלבד הציונות, אחת הסיבות העיקריות לעליית משפחתה של סבתא לארץ היא הפוגרום שעשו ביהודים בתחילת שנות השישים. אפילו קצת לפני, שבכל יום דיווחו על יהודים שנרצחים בזה אחר זה, אם זה בבתיהם, בעסקים ומקומות בילוי. סבתא רבתא מאד פחדה על הילדים והפצירה בסבא רבא לעלות מהר לארץ ישראל.

למעשה הם נאלצו לברוח ממרוקו והיו צריכים לתכנן הכל בקפידה רבה. סבתי זוכרת שאמה התחזתה לחולה על מנת שישלחו אותה ואת משפחתה לצרפת לקבל טיפול רפואי.

 

באותה תקופה הערבים במרוקו היו מתנכלים לכל מי שחפץ לעלות ארצה .סבתי מספרת שבאותו הלילה לפני הבריחה אמה קילחה אותה ואת אחיה והלבישה אותם בבגדים חמים, וביקשו מהם לישון עם מעילים. סבתי לא רצתה לישון כך ובאמצע אותו לילה היא זוכרת שהעירו אותה ואת אחיותיה ואחיה, הם היו 6 ,ובא רכב ולקח אותם לנמל, משם הם עלו לאוניה לצרפת ולאחר 4 חודשים הגיעו לארץ ישראל .

 

הקליטה בארץ ישראל הייתה מאוד קשה להוריה של סבתי. סבתי מספרת שמאחר ולא היה אולפן קליטה לעולים ממרוקו ולא הייתה שום הדרכה מצד הרשויות, הוריה של סבתי לא ידעו כלל עברית. סבתי זוכרת כאשר היו שולחים אותה למכולת השכונתית היא לא ידעה כמה לשלם והייתה מושיטה את ידה על מנת שהמוכר ייקח כמה שהוא צריך.

 

לאחר העלייה ארצה נולדו לבית המשפחה עוד 3 ילדים. למרות הקשיים בעלייה לארץ  מבחינה כלכלית משפחתה של סבתי תמיד נשארה מלוכדת ושמחה. אביה המשיך לאפות עוגות לאירועים אך עיסוק זה לפרנסת המשפחה הגדולה לא הספיק. סבתא זוכרת בתור ילדה שביתם תמיד היה פתוח לאורחים. סבתא זוכרת שבשביל לעזור לפרנסת המשפחה אמה עבדה במוסד לילדים חוסים וכל שבת הייתה מביאה מספר ילדים לארוחת השבת בביתה. סבתא רבה לא החסירה מהם דבר: חום, אהבה, דאגה ופינוק.

 

החוויה של סבתא בתור ילדה הייתה השכונה שלה. סבתא זוכרת שגדלה בשיכון ובכל בית היו משפחות מרובות ילדים בערך 8-9 ילדים בכל דירה. היה תמיד רעש וצחוק בשכונה סבתא מתארת את השכונה כ"לונה פארק"  היא זוכרת שהיו קבוצות ששיחקו משחקים אותנטיים כמו חמש אבנים, קלאס, קפיצה בחבל, מחבואים והאומנים שביניהם פיסלו בובות מבוץ .סבתא מספרת שילדותה הייתה מאושרת, שבתקופתה ידעו לראות את הטוב בכל דבר ולא הרגישו בחסרון של דברי מותרות.בשבתות כל ילדי השכונה היו הולכים יחד לפרדס ליד הבית , הם היו קוטפים תפוזים, מלקטים בוטנים ובננות ואוכלים. הם היו אוכלים וחוזרים לבית עייפים אך מרוצים ! 

 

יהדות מרוקו: "יהדות מרוקו הייתה הקהילה הגדולה ומהקהילות החשובות של יהדות ארצות האסלאם. ראשית התפוצה היהודית במרוקו מתוארכת על פי עדויות ארכאולוגיות למאה ה-2 לספירה. בעת העתיקה יהודים התגוררו בעיקר בערי החוף של צפון אפריקה המערבית ועסקו במיוחד במסחר….יהדות מרוקו נפגעה פחות מן אלימות ביחס לאזורים אחרים של שלטון וישי. עם זאת, ב-15 בנובמבר 1942, זמן קצר לאחר שחרור קזבלנקה על ידי הצבא האמריקאי, נערך פוגרום ביהודי העיר בעידוד פקידים צרפתיים אנטישמים. היהודים סבלו מתקריות אלימות ספורדיות נוספות גם בערים אחרות ואף בכפרים מרוחקים". ויקיפדיה 

 

תשע"ו