מאגר סיפורי מורשת

החיים בבלארוס תחת אוירה עוינת

שמי אלכס, אני כיום בן 77. נולדתי בברית המועצות לשעבר בזמן מלחמת העולם השנייה בתאריך 20 לאוקטובר 1941. משפחתי התגוררה בעיר מינסק, בירתה של מדינת בלארוס שכעת היא מדינה עצמאית (בעבר היתה חלק מברית המועצות). משפחתי ברחה למזרח רוסיה כדי להימלט מהצבא הנאצי והגיעה לכפר רוסי קטן, שם נולדתי.

אבי הלך למלחמה ונהרג, אמא הייתה מורה לשפה גרמנית ולימדה בבית ספר מקומי. שם עברו 3 השנים הראשונות של חיי. זכורות לי הפגזות מטוסים גרמניים במקביל לחיי כפר רגילים. בגיל שלוש המשפחה חזרה למינסק שהייתה כעת עיר מופגזת והרוסה. אימא חזרה לעבוד בעבודתה באוניברסיטה במינסק.

בשנת 1948 התחלתי את לימודי בכיתה א'. הייתי יהודי יחידי בכיתה וסבלתי מהתנכלויות, גידופים וקריאות לעבור לפלשתינה. בשנת 1952 התחילו בברית המועצות משפטי רופאים יהודים, היו תכניות מעשיות לגירוש יהודים מערים הגדולות, הייתה אווירה עוינת וקשה לכל היהודים. בשנת 1953 עם מות סטלין הוקלה קצת האנטישמיות. המשכתי ללמוד בבית הספר והתעניינתי במשחקי שחמט. בשנת 1958 סיימתי לימודים בבית הספר והתחלתי ללמוד באוניברסיטה בפקולטה לרפואה. תנאי המגורים היו קשים בהתחלה. המשפחה התגוררה במטבח בדירה בה התגוררה האחות של אמי, שאז הצטרפה למשפחה. רק כעבור מספר שנים המשפחה קיבלה חדר בדירה משותפת. בזמן לימודי באוניברסיטה המשפחה קיבלה דירה נפרדת של שני חדרים, שנחשב למותרות של ממש.

עם סיום האוניברסיטה בשנת 1965 נשלחתי לעבוד כרופא בכפר נידח. ביום ראשון בעבודתי הוזמנתי לביקור-בית אצל אדם שהשתתף בהשמדת יהודים בכפר. זכורה לי דילמה קשה מול הצורך להישאר מקצועי בלבד. כעבור 3 שנים מתחילת עבודתי בכפר, חזרתי למינסק והתחלתי להיות פעיל בקבוצת ציוניים עם מטרה לעלות לארץ. בתקופה ההיא היה קושי רב לעלות לארץ, ציונות הייתה אסורה, התנהל מאבק יהודים לעלות לארץ. אפילו לימודי שפה עברית היו אסורים בתקופה ההיא. המשכתי לעבוד כרופא, כשביום בהיר אחד הפעילו שלטונות ברית המועצות את החוק הקובע כי בשביל לצאת מרוסיה היו צריכים לשלם שכר לימודים לכל השנים, שזה היה סכום בלתי אפשרי. רק בשנת 1973, תחת לחץ ממשלת ארצות הברית ויהדות העולם החוק בוטל ובאותה השנה בקשתי לעלות לארץ ישראל. התהליך היה ארוך קשה ומסורבל, מוסדות הערימו קשים, רובם בזדון, ורק בראשון למאי בשנת 1974 הצלחתי לעלות לארץ ישראל.

חיי סבא אלכס בארץ

ב- 1973 התחוללה מלחמת יום הכיפורים בארץ, המלחמה הייתה קשה והשלטונות בברית המועצות ציפו שחלק מהאנשים שביקשו לעלות לארץ יוותרו על העלייה לארץ. למרות הכל התעקשתי ועליתי לארץ.

ב- 4 החודשים הראשונים שלי בארץ למדתי עברית באולפן בחיפה. אחר כך נשלחתי ל-3 חודשי הסתגלות בבית חולים עפולה. אבל מזה נהניתי רק חודש, ונשלחתי לעבוד במרפאה במגדל העמק. עבדתי שנה, אחר כך במסגרת שירות צבאי נשלחתי לעבוד במרפאה בבית שאן. מאוחר יותר חזרתי להתמחות ולעבוד במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים עפולה. עבדתי במרפאות בריאות הנפש באזור, עד יציאתי לפנסיה בשנת- 2008.

ליפה, אשתי, ולי נולדו חמישה ילדים: בתי ענב, בת 39 עובדת סוציאלית במקצועה, רווקה. בני דוד, בן 38 התחתן לא מזמן והוא מהנדס מחשבים. בתי נעמה, בת 34 נשואה ולה 3 ילדים, היא עובדת בכוח אדם. בני עומרי בן 32 עיתונאי בעיתון "כלכליסט". בני אלדר בן 26 בצבא קבע. כיום יפה ואני בפנסיה וזיו, נכדתנו, מגיעה לבקר אותנו מידי פעם.

הזוית האישית

סבא אלכס: העליתי זיכרונות, ילדות, מאבק על עלייה, עלייה לארץ וקושי בהסתגלות בארץ והיה לי טוב בקשר עם נכדתי.

זיו הנכדה: היה לי כייף לחדש את הקשר שלי עם סבי.