מאגר סיפורי מורשת

יוסף נולד ב-1930, בן למשפחה ממוצא ספרדי, נולד במרוקו ולמד בצרפת. יוסף עלה לארץ כמעפיל בשנת 1947 כשהיה אז רק נער בן 16 וחצי.

כיוון שלא ניתן היה לצאת מהארץ עליתי בעלייה בלתי לגאלית, כלומר, עלייה בלתי חוקית.

בתחילה הייתי רשום בין שמות הנוסעים על האוניה "אקסודוס" ובינתיים שהיתי במחנה עולים שהשתייך לפועל המזרחי. על "אקסודוס" עליתי כאחד המעפילים ואז הממונים עליי ביקשו ממני לרדת מהאנייה ולהמתין לאנייה הבאה. האנייה הבאה שהגיעה הייתה "נחשון הקסטל". היא כונתה כך משום שבזמן ההפלגה בלב הים צה"ל הודיע על כיבוש הר הקסטל. עלינו על האוניה ב"פורט דה בוק במרסיי", הפלגתנו הייתה מתוכננת ל- 8 ימים. הספינה הייתה צפופה מאוד ולנוסעים כמעט ולא היה מקום. בלילה ישנו כמו סרדינים כיוון שלא היה מקום.

התחלנו להפליג וכשהגענו לחופי הארץ הופיע מטוס בריטי מסוג "ספידפייר". הוא החל לחוג מעלינו כדי לבדוק מה העניינים ולאן פנינו מועדות. הטייס ביקש מהקפטן להזדהות והקפטן אמר שזו אוניית דייג איטלקית (הספינה אכן הייתה ספינת דייג).

לאחר מספר שעות הופיעו שתי ספינות מלחמה בריטיות (מסוג דסטרוייר). אוניות אלה ביקשו ממפקד האוניה להתלוות אליהם ולהודיע שהם זיהו אותנו כאוניית מעפילים ולא ספינת דייג. מאחר והמפקד סירב לעשות זאת. הבריטים החלו להשתלט על האוניה בכוח. שתי האוניות התקרבו אל ספינתנו מימין ומשמאל וחבטו בה משני הצדדים. באותו רגע הרגשנו שאנו עומדים לטבוע, ואז עשרות חיילים קפצו מהאוניה שלהם מצוידים באלות, ברובי מגן, מגני יד ובטומיגנים. אוניות מלחמה קשרו אותנו בחבלים לאחת מאוניות אלה, לקחו את ההגה וכיוונו אותה כרצונם. הם השתיקו את המנועים וגררו אותנו.

בכל העת הזאת החיילים הבריטים הסתדרו סביב המעקה וכמה חיילים בריטים אחרים עבדו עם מכונות ירייה כדי שיוכלו לשמור על מצב יציב ושלא נעיז להתנגד.

בזמן שגררו אותנו לכיוון נמל חיפה, הסתדרנו במעגלים בסיפון ורקדנו  "הורה" .

הגענו לנמל חיפה. מהאוניה שלנו הקימו גשר לאוניית סוהר והעבירו אותנו אליה. באוניה שרתו אותנו, נתנו לנו ביסקוויטים ומשקה, אך לא הרשו לנו לגעת באוכל שלהם עד שהגענו לקפריסין. בזמן שגררו אותנו לנמל חיפה הייתה שעת בין הערביים וראינו את הנוף המקסים של ארץ ישראל והשתוקקנו שיתנו לנו לרדת.

מקפריסין לשחרור ירושלים

הגענו לקפריסין בפסח. אותי הכניסו למחנה חורף. במחנה היו יהודים דתיים שביקשו מאיתנו להוציא את כל החמץ שהיה לנו. כשנכנסתי למחנה צרפו אותי ל"הגנה". נשארנו בקפריסין כשנה. שם למדתי לדבר יידיש.

עברתי אימוני "ג'ודו", קרב מגע ונשק. הנשק היה "סטן" והרובה היה דמוי עץ צ'כי. עם הנשק היינו מתאמנים בצריף בזמן שהייתה שמירה בחוץ כדי שהאנגלים לא יופיעו פתאום. כשסיימנו להתאמן, כל קבוצה הייתה עושה הפגנה לעיני הבריטים על כל הדברים שלמדנו פרט לנשק. במחנה (מחנה 64) הייתה לנו חצר, בפינה היה רמקול והיו נותנים לנו להקשיב לחדשות ביידיש. בכ"ט בנובמבר נעמדנו ברחבה כאשר הכריזו על מדינה עברית, מדינת ישראל.

פצחנו בשירה ובריקודים, האנשים השתגעו מרוב שמחה ומאותו היום, התחלנו לשמוע חדשות על הקרבות. אחרי שקיבלנו הדרכה, התחלתי להעביר קורסים לאחרים. יום אחד ניגשו אליי ואמרו לי "אתה מפליג לארץ", הרגשתי נפלא. באותו היום נאלצו לתת לי שם אחר בגלל גילי. השם שניתן לי "הנריך בלום" וזאת משום שהייתי לקראת הצבא ובדרך כלל לא הסכימו להעלות אנשים לפני צבא כדי שלא יגייסו אותם. היות שהייתי קטן בגובה, לא הבחינו בגילי האמיתי. יום אחד הגיעו לנמל שתי אוניות רומניות "פאן יורק" ו "פאן קריסטיאן". אוניות אלו הביאו 15,000 עולים מרומניה. עלינו אוניות, הפלגנו ארצה והובאנו ל "מחנה יונה" שבבית ליד.

לפתע הגיעו שני מטוסי "ספידפייר" וירו עלינו. אני רצתי לצריף. בהמשך הגענו לאוטובוסים שלקחו אותנו לקרב בלטרון. הקרב הראשון שלי בארץ!!!

בה' באייר שחררנו את ירושלים וחגגנו את עצמאותנו. הרגשתנו הייתה נפלאה, ההתרגשות הייתה גדולה וכל האנשים יצאו לרחובות ורקדו עד הבוקר.

סיפור הפלגת ספינת המעפילים "נחשון -הקסטל"

הזוית האישית

סיפורו של יוסף ז"ל, תועד ע"י רחלי מאירי, מנהלת בית הספר ניל"י בזכרון יעקב, במסגרת פרויקט תיעוד שבעים סיפורים לכבוד שנתה השבעים של המדינה.