מאגר סיפורי מורשת

כל הזמן שאפנו לעלות ועכשיו הגשמנו זאת. היתה התרגשות גדולה. היינו קבוצה גדולה, כמו משפחה ענקית. כולנו רכבנו על חמורים ורק דודי רכב על גמל. אני כעסתי על כך. קינאתי בו, רציתי גם. "למה רק הוא?" שאלתי. כולם הסבירו לי שזה מסוכן ומפחיד ובטח לא מתאים לבנות ואני עדיין קטנה. אך אותי, שהייתי ילדה שובבה והרפתקנית, הדיבורים האלה רק שכנעו שכדאי גם לי לרכוב דווקא על הגמל. עליתי וכמובן שנפלתי ממנו! ברוך ה', לא קרה לי שום דבר. כעת הסכמתי לעלות על החמור… המשכנו לרכב עד לעדן. הדרך היתה ארוכה, קשה ומייגעת. רכבנו בלילות, שלא יגלו אותנו. העליה לארץ ישראל, באותה תקופה היתה אסורה. השגחנו על התינוקות, שלא יבכו. גם מאיתנו הילדים נדרש לשמור על השקט. פחדנו מצד אחד וציפינו מצד שני. האוירה היתה מיוחדת, מרוממת. הדרך ארכה ימים ארוכים.

סוף סוף  הגענו לעיר הנמל עדן.גם שם היה עלינו לחכות מספר ימים, עד שתגיע האוניה, שתוביל אותנו לארץ הקודש לציון לארץ ישראל!

עלינו על האוניה, יחד עם הרבה יהודים, שחיכו כמונו לנסיעה. התרגשנו מאד, צחקנו, בכינו והתפללנו. הנסיעה לא היתה קלה כלל. רוב המבוגרים חלו במחלת ים, התינוקות בכו ורק אנחנו, הילדים, לא הפסקנו לשחק ולהשתולל על הסיפון. אינני זוכרת כמה ימים ארכה הנסיעה. אני זוכרת שפתאום ראינו אורות רחוקים ואמרו לנו שזו חיפה עיר נמל בארץ ישראל. כמה שעות לאחר מכן הגענו.

לא האמנתי. באמת זו ארץ הקודש? בכיתי גם אני משמחה. מאז שנולדתי ספרו לי על ירושלים, על בית המקדש ועל ארץ ישראל הארץ שלנו והנה אנחנו כאן. אבא שלי, וכל הדודים והמבוגרים, קרעו את בגדיהם, נפלו על האדמה ונישקו את עפר הארץ. אנחנו עשינו כמוהם, בלי להבין יותר מידי. רק אחר כך התפנינו לחשוב מה עושים כעת. אנחנו נמצאים במקום לא מוכר, בלי שפה, רעבים, עייפים וחוששים מהעתיד.

התברר שהיה מי שדאג לנו. אוטובוסים קידמו את פנינו והפנו אותנו למחנה המעבר "עתלית". כל משפחה קיבלה שם אוהל. חילקו לנו אוכל ושתיה. דאגו לשמיכות וציוד מינימלי. לא התלוננו, היינו עדיין בעננים. היינו תמימים מאד ושמחנו על כל דבר שקיבלנו, בלי דרישות נוספות, למרות התנאים הקשים.

לאחר כמה שבועות, הגיע למחנה דוד של אבי, שעלה לארץ לפני כמה שנים. מיד כששמע שהגיעו עולים מתימן, התחיל לחפש קרובי משפחה. כשמצא אותנו, הזמין את כולנו לתל אביב, עיר מגוריו.

שמחנו מאד. גם לפגוש קרובי משפחה וגם לעבור לדירה במרכז הארץ. ואכן, בתל אביב התאקלמנו מהר יותר ממה שציפינו. אני ואחותי התחלנו ללמוד בבית הספר. למדנו את השפה העברית, לאחר שצחקו עלינו לא מעט והפכנו להיות צבריות כמו כולם.

כל השנים, השתדלנו לשמור על קשר של מכתבים עם קרובינו שנשארו בתימן. לא תמיד הקשר התאפשר והיה רצוף. דאגנו להם.לאחר קום המדינה, הגיעו שמועות שיעלו את יהודי תימן לארץ ישראל. לא העזנו לצפות למפגש מחודש עם הקרובים שלנו.

יום אחד, ללא שום הכנה מוקדמת, שמענו דפיקות בדלת. אני ואחותי רצנו לפתוח. בפתח עמדה תימניה זקנה. מוכרת אבל לא לגמרי. אמא הגיעה והתחילה לצעוק לאבא שיבוא מהר. האשה היתה – סבתא! אמא של אמא שנשארה בתימן. הם התחבקו והתנשקו וכולם התחילו לבכות. אני ואחותי לא יכולנו לדבר מרוב ההפתעה. לא ציפינו לכזאת אורחת. בשעה טובה ומוצלחת המשפחה התאחדה!

כיום אני מתגוררת בירושלים עיר הקודש. אלמנה, אמא לששה ילדים. סבתא לעשרים וחמישה נכדים וסבתא רבא לשמונה נינים. הסיפור נכתב בשיתוף עם מוריה סולימן נכדתי היקרה, המתגוררת ברחובות ולומדת בכתה ו' בבית ספר חב"ד "אוהלי חיה מושקא".