מאגר סיפורי מורשת

אני אילנה סבן לבית משפחת זיגדון, נולדתי בצפת בשנת 1961.

ברצוני לשתף אותכם בנושא שמאוד קרוב לליבי, נושא החגים והשמחות במשפחתנו.

במשפחתנו נהגו לחגוג את כל החגים  בבית הסבא וסבתא שלנו. תמיד חגגנו בהרבה אהבה, מטעמים ופינוקים.

החגים זימנו לנו מפגש בין כל הדודים והנכדים. בתחילה היתה סעודה גדולה ולאחר מכן סעודת חג, לאחר הסעודה היינו יושבים מספרים חוויות וסיפורים, כל אחד מאתנו היה משתף מהחוויות שעבר, והייתה אוירה חמה ושמחה.

בערב סעודת יתרו היינו הולכים עם סבא לקנות יונה. כי אצלנו היה נהוג לאכול יונה ממולאת. היינו יושבים כולנו ביחד עם סבתא כדי לראות איך היא ממלאה את היונה, ומכינה כל מני מטעמים מיוחדים וטעימים למסורת הטוניסאית. קוסקוס, ממולאים, סלטים, ועוגיות מיוחדות. זה היה חג לכול הטוניסאים  והיינו חוגגים אותו כל שנה.

המנהג  לשחוט יונה – סעודת יתרו היא אחד המנהגים הפופולריים במורשת היהודית התוניסאית. בסעודת יתרו ניתן למצוא כלים קטנים המכילים את המאכלים הרבים שממלאים את השולחן. "סעודת יתרו" נקראת גם "חג הבנים", לכן, היות שמדובר בחג לילדים הסעודה מוגשת כסעודת ילדים בכלים קטנים. המנה העיקרית כוללת יונה או פרגית היונה לזכר מרק העוף שהכינו לילדים החולים בזמן המגפה שהשתוללה בתוניסיה ובעזרתו הם נרפאו, לקינוח נוהגים לחלק טארטים על מנת להיזכר בנס הגדול שנעשה להם. הסבר נוסף לאכילת היונה הוא שעם ישראל נמשלו ליונה כי היונה מסמלת את עם-ישראל, "מה יונה אינה ניצולת אלא בכנפיה אף ישראל אינן ניצולין אלא במצוות".

את שאר החגים היינו חוגגים עם כל העדות. זה חג שבעיקר חגגו הטוניסאים כי זה היה מסמן לנו חג של שלום ושל אחדות.

היום לצערי אנחנו לא חוגגים את ערב סעודת יתרו. אנחנו חוגגים את החגים הרגילים כמו כולם, עם הילדים והנכדים שלנו. בהרבה אהבה ובכייף. ולאחר הארוחה אנחנו תמיד מספרים  איך חגגנו את החגים כשהיינו ילדים.

את בעלי הכרתי בתנועת נוער שנקראה "תקוותנו". כל הנוער היפה היה נפגש שם והיו פעולות חברתיות. אחרי כמה פעמים שנפגשנו במועדון הוא ביקש להיות חבר שלי. הוא היה גדול ממני, הוא היה בכיתה י"ב, אני הסכמתי והיינו חברים במשך ארבע שנים. אחרי השירות הצבאי החלטנו להינשא. נשאנו והקמנו משפחה חמה ויפה.

הזווית האישית

המספרת ונכדתה השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי שנערכה השנה בבית ספר הרב תחומי – עמל בגין בצפת.