מאגר סיפורי מורשת

הגענו בטיסה מבגדד במסגרת עליית "עזרא ונחמיה", אל שער עליה במבואות חיפה, מחנה דוד. לאחר שהייה קצרה מאד במחנה דוד, נשאלו הורי על ידי פקידי העלייה לאן הם רוצים להגיע. מאחר שבני דודים ודודים שלנו היו בתל אביב, ביקשו הורי להגיע לשם. אך נשלחנו למעברה בבני ציון. אמי, שהייתה ליידי אמיתית, עם שמלות יפות ומדוגמות ונעלי עקב, לא הסכימה להגיע לאוהלים שבמעברה ואבי נאלץ לקחת את כל המשפחה אל בני הדודים שבתל אביב. תוך זמן קצר, נמצאה עבורנו דירה בדמי מפתח בהרצליה ב'. שם התגוררנו עד שנת 1960, היא השנה בה נולדה אחותי הצעירה, דרורה. מהר מאד אבי מצא תעסוקה כמנהל חשבונות באזור ובהדרגה התערה בכל הנעשה במקום העבודה והיה לעובד מצויין.

ההגעה לארץ ישראל

הגעתי לישראל בגיל שנתיים וחצי, הזכרונות שלי הינם מהחיים בישראל בלבד. גדלתי בבית חם ואוהב שהקדיש הרבה מזמנו לחינוך הילדים. שפת הדיבור בבית הייתה עברית. הורי הגיעו לארץ כאשר הם דוברים את השפה, קוראים וכותבים. אמא שלי שלטה גם בשפה הצרפתית והיתה מורה לצרפתית בבי"ס ברשת "אליאנס". אמי נהגה לקרוא לנו סיפורים בצרפתית ולשיר שירים בצרפתית על מנת שנכיר את השפה והתרבות הצרפתית. ההורים ביניהם וגם עם המשפחה המורחבת, דיברו ערבית.

עם העליה לארץ ישראל, שוכנה המשפחה במעברה יחד עם עולים נוספים בבני ציון. עיקר הזמן הופנה להכרות עם המציאות החדשה: מציאת מקום מגורים, הכרות עם מערכת החינוך, איתור מקום עבודה, הכרת השכנים מאירופה ששרדו את השואה וכל הכולל למידת מקום ותרבות חדשים להסתגלות. לקח זמן רב עד להסתגלות ולהתארגנות לחיים החדשים, זמן שכלל מגורים אצל הדודים בתל אביב.

להיות ילדה בארץ חדשה

הרקע ההיסטורי שבו גדלתי היה למעשה הרקע של האירועים בחיי מדינת ישראל. סיפור חיי שזור בסיפור חייה של המדינה שבה גדלתי ועיצבתי את זהותי. בגן הילדים הגיעו ילדים מארצות מוצא שונות והרצון העז של הגננת, כמו של כל נציגי המדינה, היה ליצור שילוב מהיר בין העדות השונות – מה שנקרא אז "כור היתוך". אחד הזיכרונות החזקים החרוטים אצלי הוא היום שבו ישבנו בריכוז בגן הילדים והגננת עברה מילד לילד שאלה לשמו וכאשר השם נראה לה זר היא מיהרה לשנות את שמו למילה עברית. כשהגיעה אלי, ושמעה את השם ויויאן מפי,  בצרפתית פירושו חיים. היא שאלה לי " באיזה חודש נולדת?" אמרתי תמוז. אמרה שאי אפשר לקרוא לי תמוזה… אז נקרא לך אביבה. "מהיום שמך יהיה אביבה". אפילו לא הבעתי את הסכמתי לכך, לא שאלו את הורי, שינו את שמי !!!!!! בכך הגננת הרגישה שהיא השיגה את המטרה – שילוב ילדי העליות השונות לתרבות הישראלית.

להיות תלמידה

בית הספר היסודי בו למדתי בכתות א' – ח', נקרא בית ספר "ברנדיס" ע"ש השופט העליון בארצות הברית. בית הספר נמצא פיזית, בהרצליה ב' על גבעה המשקיפה על החלק המזרחי של העיר. מאד אהבתי להגיע לבית הספר. אהבתי ללמוד, את החברים ואת המורים. בהפסקות הייתה מוזיקה ורקדנו ריקודי עם ישראליים. זכורים לי מורים מאד מיוחדים ואכפתיים כמו: המורה זהבה בכתות א' וב' המורה דיצה, המורה בצלאל ועוד. המורים היו דמויות נעימות, משכילות ואכפתיות. מדי שישי בערב נהגנו לקיים מסיבות כתה.

כל יום שישי הייתה שעת חברה שבה המחנכת הביאה נושא לדיון בכתה. כמו כן, ציינה מי התלמיד או התלמידה שקראו הכי הרבה ספרים באותו השבוע. פעמים רבות זכיתי להיות בין תלמידים אלו. מאד אהבתי לקרוא ולצייר. הייתי תלמידה טובה ואהובה. זכור לי שמדי יום זיכרון לחללי צה"ל נבחרתי לקרוא קטע ליום הזיכרון. אמא שלי מאד רצתה שנלמד צרפתית ודברה אלינו למרות שנהגנו לענות בעברית.

המשחקים בהם שיחקנו היו: תופסת, מחבואים, גולות, חמש אבנים, "פרה עיוורת", פאזלים להרכבה, "עשרים ואחת", מונופול, משוך בחבל ועוד. בשעות הפנאי אהבנו לקרוא, לשמוע סיפורים מההורים ולצייר.

תנועות הנוער הפעילות באותה תקופה היו: צופים, תנועת הנוער העובד והלומד ומחנות העולים. אני הייתי חניכה בתנועת הצופים ואחר כך מדריכה.

מסיבות סלון – אין ספק שבשנות השישים המאוחרות, הסבו את תשומת ליבנו גם זמרים ולהקות מהעולם הגדול. כמו למשל, להקת "החיפושיות" (ה- Beatles) אלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד ועוד. "באופן לא חוקי" נהגנו להשתתף גם במסיבות סלוניות בערבי שישי מבלי להודיע בתנועת הנוער, אחרת היו מסלקים אותנו מהתנועה…

נהגנו לצאת לטיולים שנתיים, פעם בשנה. נסענו בטיולית שהיא בעצם משאית! הילדים ישבו על ספסלים לאורך המשאית וזו היטלטלה מצד לצד. הדרך הייתה ארוכה ומייגעת עד שהגענו ליעד. שיא השיאים הייתה הנסיעה לאילת בסוף כתה ח'!!! הלינה הייתה באוהלים ואנחנו נדרשנו להתארגן לארוחות משותפות . כמו גם לקניית מצרכים במרוכז בקבוצות. היה פשוט כיף! טיולים אלו והמסעות בתנועת הצופים מאד גיבשו אותנו, למדנו שירים עבריים, ניווט, שיתוף פעולה, ערכים והכרות עם הארץ האהובה שלנו על אתריה השונים.

רוני ואני נפגשנו באוניברסיטת תל אביב. אני הייתי סטודנטית בחוגים כלכלה וסטטיסטיקה והוא למד מחשבים. התחתנו לאחר שנת הכרות אחת באוניברסיטת תל אביב באולם ענק שנקרא "מנזה". היו המון אורחים, חברים, קרובי משפחה מכל חלקי הארץ. היה אירוע הקמנו משפחה אוהבת וחמה לתוכה נולדו לנו שתי בנות מדהימות:

לימור (אמא של עידו) וליטל

ברבות השנים למדתי באוניברסיטת תל אביב וסיימתי תואר שני ותעודת הוראה לתיכון. עבדתי במערכת החינוך 37 שנים כמורה בתיכון, יועצת חינוכית, סגנית פדגוגית ומנהלת בית ספר מכתה ז –י"ב. זכיתי להוקרה ולהערכה רבה ואהבתי מאד את העשייה החינוכית.

הזוית האישית

סבתא אביבה מספרת לנכד עידו את סיפור המשפחה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, תשע"ח.