מאגר סיפורי מורשת

הגשמת הציונות ומימוש עצמי

אימי, קטה סבובודה, עלתה לארץ בשנת 1934 לאחר ששמעה את היטלר נואם במרכז ברלין והבינה שצריך לברוח מהר מברלין. היא עזבה בית עשיר מאוד ובחרה מנימוקי ציוניות לעלות לארץ ישראל. בעלותה לארץ התיישבה בהרצליה והצטרפה לגרעין שלאחר הכשרה עלה להתיישבות בעמק בית שאן והקים את קיבוץ כפר רופין. בקיבוץ היא שימשה כאקונומית, אחראית חדר האוכל, מה שנקרא היום "שף". אבי אוריאל ולטר אברהמוביץ שעלה מאוסטריה, וינה, הצטרף להכשרה ואחר כך להקמת כפר רופין, שם גם נישאו הורי.

אבי מספר בספרו "תחנות בדרכי" על האנטישמיות שחווה בתור ילד, מסיבה זו הצטרף לתנועת הנוער הציוני "צעירינו" ובהמשך לתנועת גורדוניה וינה שהייתה תנועת נוער יהודית ושם מצא את מקומו. לימים נתפס ע"י משטרת וינה ונחשד בפעילות שמאלנית וציונית, הוא נדרש לעזוב את אוסטריה. באותה תקופה התנועה היהודית חילקה סרטיפיקטים – אישורי עליה לישראל. רק האנשים שקיבלו אישורים כאלה יכלו לעזוב את אירופה ולעלות לארץ. אבי רצה שאמו תצטרף אליו אך לצערנו הרופא אסר עליה זאת מחשש שלא תעמוד בטלטלות הדרך. היא נשארה מאחור ונספתה בשואה. מכיוון שהסרטיפיקט היה זוגי היה עליו להינשא לאחת מחברותיו לתנועה בנישואים פיקטיביים. בהגיעם לארץ הם התגרשו מהנישואין התועלתניים ( הפיקטיביים) ודרכיהם נפרדו. אז כאמור נישא אבי לאמי קטה.

קיבוץ כפר רופין הוקם בשנת 1936. העלייה על הקרקע התרחשה באישון לילה כדי להקים ישוב של "חומה ומגדל" ולמנוע הריסת המבנים עפ"י חוק טורקי ישן שהיה בתוקף, כי אין הורסים מבנה לאחר שעמד כבר 24 שעות.

"כְּפַר רוּפִּין הוא קיבוץ בבקעת בית שאן ליד העיר בית שאן השייך למועצה אזורית עמק המעיינות (בקעת בית שאן). הקיבוץ הוקם ב-25 בנובמבר 1938 כישוב חומה ומגדל, על ידי חברי גרעין "מסד" שהיו עולים מגרמניה, בוהמיה (צ'כוסלובקיה) ואוסטריה. שמו של היישוב הוא על שמו של ארתור רופין, אשר עזר רבות בפיתוח ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הקיבוץ מעבד כ-4,000 דונם." (ויקיפדיה).

הזוית האישית

להט: למדתי על העבר של משפחתי המורחבת. שמחתי לשמוע הרבה סיפורים שלא הכרתי על סבא רבא וסבתא רבתא שלי. שלא זכיתי להכירם. העבודה עם סבי וסבתי הייתה מהנה ומרגשת.

יעל: מאוד התרגשתי כאשר נכדי להט ביקש ממני להשתתף איתו בפרויקט הקשר הרב דורי. לאורך המפגשים למדנו הרבה אחד על השני. לסיכום כתבנו את תולדות משפחתנו, תמיד מרגש אותי להתעמק בקורות את משפחתנו.